תגובת הרב עזריאל אריאל להצעת הרב ברקוביץ' בנושא רווקות מבוגרות

תגובת הרב עזריאל אריאל להצעת הרב ברקוביץ' בנושא רווקות מבוגרות

הרב דוב ברקוביץ

פיתרון מעומק הקדושה (למען רווקה מבוגרת המבקשת ללדת)

1. הרקע

החשיבה התורנית והפסיקה ההלכתית מאותגרות לאחרונה בשאלות בעניין "המשפחה החדשה". השאלות עולות בעקבות טכנולוגיה רפואית מתקדמת ושינויים דרמטיים שחלו בחברה הישראלית ביחס לזהותה של משפחה "נורמטיבית".

דפוסי התקשרות חדשים בין צעירים וצעירות הביאו למספר הולך וגדל של רווקות המתקרבות לגיל בו תיפסק האפשרות ללדת. הקמת בנק זרע אפשרה לרווקות אלו לממש את הרצון ללדת ולגדל ילדים ללא חיי זוגיות. שאיפותיהן של רווקות דתיות לנצל התפתחות זו, ומצוקתן הנפשית ללא האפשרות להרות וללדת, הביאו לשאלות נוקבות שעלו לפני פוסקי ההלכה.

רבנים רבים שללו קבלת תרומת זרע, ולעומתם, היו רבנים שהתאמצו למצוא פתח להיתר, על אף שהוא היה מסויג. בתשובה לשאלה מרווקה מבוגרת הרב יובל שרלו סיכם את שתי העמדות הנוגדות: "בשעה שאישה מגיעה למצב בו היא חיה במציאות כי קרוב מאוד לוודאי שלא תזכה להקים בית בישראל אף שהיא רוצה מאוד ומוכנה להתפשר לצורך כך, ובד בבד מתקתק השעון הביולוגי וסיכויי הצלחה הניסיונות ללדת הולכים ופוחתים, והיא מאוד רוצה בילד - עומדת שאלת כבדת משקל בפני פוסקי ההלכה, והם חלוקים ביניהם".

"חלק סוברים כי אל לה לאישה להעמיד את רצונה בילד מול חשיבות קדושת המשפחה בישראל, ומול טובת ילד להיוולד במשפחה שיש בה אב ואם... לא זו בלבד, אלא שיש גם מערכת ציבורית כללית שיש להתחשב בה, והיא הרצון למנוע את המדרון החלקלק של גלישת הרצון להרות ללא נישואין לגילאים הרבה יותר צעירים, ולמציאות בה ההולדה ללא בעל תהפוך לאפשרות נורמטיבית או אפילו אידיאלית. לעתים תקנות ציבוריות לקדושת המשפחה בישראל בולמות את רצונו הפרטי של אדם."

"לעומת זאת, סובר חלק אחר של הפוסקים, כי כאשר מגיעים לגיל בו הסיכוי להרות עומד לפוג, וכי כאשר מדובר במי שעשתה את כל שביכולתה להינשא ולא זכתה בכך, לא ניתן למנוע מבחינה הלכתית את מימוש התקווה הזו. זאת משום שהתורה עצמה מתארת את האישה ללא ילד כמי שחשה שחייה אינה חיים ("הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי") והמדרש מעיר כי יעקב פגע ברחל וענה לה בצורה שלא נהוג לענות בה; זאת משום שאין איסור מפורש על אישה ללדת ללא בניין משפחה; זאת בשל העובדה שאסור להיכנס לשאלת "הרישיון להרות", וזו דרך ארץ שקדמה לתורה ומהות יסודית של הקיום האנושי".

ההוראה להיתר לוותה בקביעה שיש להשתמש בתרומת זרע של לא יהודי שלא לבוא לידי ספק בייחוס הילד בקבלת זרע מיהודי אנונימי שייתכן והוא כהן, וחמור מכך ספק נישואי הילד עם קרובי משפחה ראשונים שאינם ידועים לו.

אינני רואה את עצמי פוסק הלכה, על אחת כמה וכמה בנושא רגיש והרת חיים זו. אך ברצוני להעלות, בדחילו ורחימו, נקודות משמעותיות החסרות בדיון חשוב זה בתקווה שהעלתן תרחיב את החשיבה תורנית בעידן של "המשפחה החדשה", ובמיוחד ביחס ללידת רווקה מבוגרת.

2. הקמת משפחה

על פסיקת ההלכה בחברה התומכת בצורות שונות של "המשפחה החדשה", ואף מעגנת את מעמדן בחוק, להתחשב בהדים שיתעוררו בעקבותיה בציבור שומר תורה ומצוות – ואף מחוצה לו. על רקע רגישות זו, גם האוסרים קבלת זרע על ידי רווקה מבוגרת, וגם אלו שהתאמצו למצוא בסיס להיתר מסויג, מניחים שרווקה שתלד כתוצאה מתרומת זרע איננה מקימה משפחה. לדעתי זו טעות בקונצפציה, טעות בשורש ההוראה.

החשיבה התורנית שבשני צדדי המתרס הפסיקתי מתמקדת בשתי שאלות: א. האם להיענות לרצון הבוקע מעומק הנפש של אישה צעירה או להעדיף את האחריות לכלל הציבור? ב. כיצד להעריך את חשיבותה של "המדרון החלקלק" שנוצר בעקבות פסיקה להיתר? זאת כאשר קיים מדרון מלקלק העלול להיווצר גם בעקבות הפסיקה לאיסור: העצמת הפיתוי לקיום יחסי אישות מלאים כדי להרות וללדת. למרות חשיבותן של שאלות אלו, הן רחוקות מלמצות את השאלה הציבורית. מדוע?

בכל חלקי היהדות הדתית והחרדית, ההלכה מכירה במשפחות חד הוריות במקרה של גירושין ושל אלמנות למרות שמשפחות אלו אינן "אידיאליות", ואינן נתפסות כמשפחות לכתחילה – בדרך כלל גם לא על ידי הנאלצים לקיים אותם. גם היריון ולידה של רווקה מבוגרת שהתאמצה לאורך שנים ליצור קשר של נישואין הינה מציאות לא אידיאלית, מציאות של בדיעבד – גם מבחינת האישה עצמה. על רקע זה ערכי החיים של תורת ישראל - אשר ביסודם ביסוס קדושת המשפחה, וכינון מרכזיות המשפחה בקהילה – מחייבים שהוראת היתר של לידת רווקה מבוגרת תתייחס לכך כהקמת משפחה בישראל. זאת גם מצד עצם חיוניות המעשה, וגם מצד ההדהוד שהמעשה יעורר בקהילה.

יהיו שיטענו שההכרה בלידה מחוץ למסגרת הנישואין כהקמת משפחה בישראל תוסיף שמן לאש הבוערת במדרון החלקלק השוחק את ערכי המשפחה. לא רק הורו להתיר, אלא ההיענות לצרכים האישיים של רווקות הוכנסו למקדש המעט של קדושת המשפחה. ההיתר בשאלה זו יחליש את העמידה האיתנה המתחייבת מול משאלות "אישות – אנושיות" אחרות של אלו המבקשים להקים "משפחות חדשות" - למשל זוג של הומוסקסואליים המחפשים ליצור מסגרת של "משפחה" עם הורים וילדים?

טענות שכאלה מעמידות באור בוהק את הבעייתיות בפסיקות המתבססות בעיקר על חששות של "מדרון חלקלק", ולא על מהויות תורניות עקרוניות. אם אי אפשר להבחין מבחינת ההדהוד הציבורי בין מקרה שהתורה מתארת פעמיים כ"תועבה" לבין מקרה של רווקה ששמרה במשך כמעט שנות דור מ"קלקול" – אזי אין סיכוי לשמירת גבולות הקדושה בקהילות שלנו. המציאות האישית של רווקה כזאת איננה רק "צעקה אישית-אנושית", אלא ביטוי של חיי טהרה בעמידה לפני ה' והבעת רצון לאימהות כשרה בישראל. האם הקהילות שלנו אינן מסוגלות לעמוד בהבחנה שכזאת?

והרי זאת האמת החברתית בקהילות הקדושות שלנו הלומדות לחיות במציאות מורכבת, הרפואית והחברתית, מציאות האופפת אותן ואף ממש קיימת בקרבן. רק הוראת היתר המכירה בלידת רווקה מבוגרת ששמרה על טהרתה כמשפחה בישראל תמנע את הזלזול בערך המשפחה העלול להיווצר משני האפיקים בהם מתנהלת הפסיקה היום: מחד, ההוראה לאסור תביא להמשך הסבל של רווקות מבוגרות השואפות לאימהות ולהעצמת הפיתיון לקיום יחסים מחוץ לחיק המשפחה; מאידך, ההוראה להיתר ללא ההכרה במעשה כהקמת משפחה מעמידה את ההיתר בשיח הציבורי אך ורק כהיענות לצרכי היחיד. באופן הזה ההוראה מצטיירת ככפיפת התורה לערכים הומאניסטיים מערביים, כוויתור על העדפת האינטרס הציבורי לשם אושרם של יחידים, כבריחת אותם הרבנים מנקיטת עמדה עקרונית לגבי תופעת "המשפחה החדשה" בחברה הישראלית.

מהי המשמעות המעשית שרווקה מבוגרת היולדת מקימה משפחה חד הורית. ברור לחלוטין שעל הילד שייולד מוטלים חובות של כיבוד אם, ושעל האם ועל הציבור ("בית דין") מוטלים החובות הורה, גם של האב הנעדר.

חשוב עוד יותר – המשמעות המעשית של קדושת המשפחה משתקפת בכך שאין הקמת משפחה, או פירוקה, ללא נוכחות בית דין או שליח בית דין. עצם הנוכחות הזאת, בקידושין ובגירושין, מקנה למעשה שביסודה הוא מעשה אישי את מעמדו המשפטי, ולא פחות חשוב את ערכיו הקיומיים-הרוחניים, ואף את מקומה של משפחה חדשה בין המשפחות המקיימות את כנסת ישראל לדורותיה. כיצד אפשר לאפשר לאישה בישראל ללדת ילדים ללא יצירת מסגרת שתעצב את יצירת הזיקה בין האם והילד למציאות סגולית זו?

ובהמשך לכך, ראוי שתתקיים התקשרות בין בת בישראל לילד שנולד לה בשאיפה – לפחות השאיפה – שיתקיים אירוע בו יהיו נוכחות בני משפחתה כדי שתתחבר החלטתה למציאות הדורית. גם אם, כמו בחלק מאירועי נישואין נורמטיביים, ההורים לא מזדהים  עם בחירת בתם. 

3. הזרע הנעלם

שאלות לגבי ייחוס הילד ואיסורי חיתון – ובעיות רפואיות הקיימות בהפריה חוץ גופית – הביאו רבנים שנטו להתיר תרומת זרע לרווקות מבוגרות לחייב קבלת הזרע מלא יהודי. אך מול החשבונות החשובים הללו קיימת העובדה שאישה יהודיה מקבלת לרחמה זרע של לא יהודי. הכרעה כזאת איננה יכולה להינתן בקלות.

זה נשמע היום כגזענות - חכמי התלמוד התייחסו לזרע של גבר שאינו יהודי באופן שונה מזרע של יהודי. הגמרא במסכת יבמות דף צח, א קבעה, ש"אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה [התורה "הפקירה" זרע של לא יהודי הכוונה, הוא אינו יוצר קשרי הורות ואחווה]". על קביעה זו חלקו רבי יוחנן וריש לקיש בתלמוד הירושלמי, מסכת יבמות ב, ה, "רבי יוחנן אמר: גויים יש להם יחסין; רבי שמעון בן לקיש אמר: גויים אין להם יחסין". דעתו של רבי יוחנן נשארה במיעוט במסורת הפסיקה, ובעלי התוספות ורבים ממפרשי התלמוד ופוסקי ההלכה לדורותיהם קבעו על בסיס שיטת "אפקורי אפקריה" שביאת עובד כוכבים אינה נחשבת ביאה. (ראו תוספות מסכת סנהדרין עד, ב, נימוקי יוסף על הרי"ף במסכת יבמות טו, המגיד משנה בהסבר לפסיקת הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יד, יג, ובבית יוסף אבן העזר קעח)..

האם להבחנה בין זרע יהודי לזה של לא יהודי יש בסיס ביולוגי – האם יש הבדל בdna, בכרומוסומים? איך שיש להבין את כוונת החכמים, מתברר שההוראה המאפשרת לאישה יהודיה להורות מזרע של לא יהודי איננה הוראה פשוטה.

ייתכן ואפשר למצוא פתח להקל בעניין זה. אך ככל שידי מגעת בסקירת הדעות בעניין שלפנינו בירור יסודי בנקודה זו נעדרת בדרך כלל מהדיון ההלכתי. תופעה זו משקפת משהו בעומק הדעת בעיסוק בשאלת תרומת הזרע לרווקות מבוגרות - היעלמות מחיות הזרע, ומהאחריות של בעל הזרע לזרעו שהתהווה בגופו. והרי ללא זרע אין ילד. היעלמות זאת איננה מפתיעה, שהרי אחד מנדבכי היסוד בתודעה המגדרית שלנו, הדתית והחילונית, היא ההיעלמות מ"ברכת הזרע" של הגבר.

כצפוי, הנושא היחיד העולה ביחס לזרע הגבר (הנעלם) בנושא שלפנינו מעבר לבעיית האנונימיות של התורם מתמצה באפשרות שיש בתרומת זרע של יהודי איסור של הוצאת זרע לבטלה. לצערנו רבים מאתנו עדיין חושבים שכל מה שנאמר במקורותינו על זרע הגבר מתמצה בעניין הזה.

מהי המשמעות של חובת האנונימיות של תורם הזרע? יש באמירה זאת הנחה חד משמעית שלגבר אין עניין בזרע שיוצא מגופו - לאן ולמי הוא יגיע – ובוודאי אין לו כל אחריות בעניין זה. לעומת זאת, באפשרות של תרומה לבנק הזרע של יהודי קיימת הנחה הפוכה. התרומה לא תיחשב הוצאת זרע לבטלה רק אם התרומה נחשבת טיפול פוריות – הרחבה של ההיתר הקיים כעת עבור זוג נשוי, הרחבה שבהחלט יש צורך לדון בה. לעניינינו אני מבקש להדגיש שישנה משמעות מרחיקת לכת עבור הגבר התורם אם קיימת הנחה שמטרת התרומה הנה יצירת חיים חדשים. הרי חשיבה שכזאת מחייבת את הגבר התורם לקבל אחריות כלשהי לילד שייולד.

נחדד נקודה חשובה זו. אם גבר תורם את זרעו רק עבור בצע כסף, הרי זה סוג של זנות. לעומת זאת, האם לא על הציבור לעודד תרומה מטעמים חיוביים – למשל עזרה לרווקה מבוגרת ללדת או תרומה של רווק מבוגר שייולדו ילדים מזרעו, שבתרומת זרעו הוא ממשיך את קיומו האישי בעולם?

והנה נתון חשוב. נכון להיום החוק במדינת ישראל מחייב אנונימיות כדי להגן על ה"תורמים". אין הרבה תורמים וכשקיים גם חשש שהילד שיגדל יבוא ויתבע מזונות או דברים אחרים מהאבא, הציפי ההיא שימנעו עוד יותר לעשות זאת. לעומת זאת, באנגליה הורידו את האנונימיות באופן חלקי. לתקופה מסוימת מספר התורמים ירד, אבל לאחר זמן המספר עלה בחזרה עם שינוי פרופיל - לא סטודנטים הזקוקים להכנסה קלה מהצד, אלא אנשים מבוגרים יותר, שעשו חשבון משמעותי מבחינת מימוש שאיפות חייהם.

בכך הגענו להבנת משמעות ההעלם ביחס לזרע הגבר. אחת המטרות המרכזיות בתורה בעיצוב הלכות ההורות היא הטלת חובות על האב. אחרי שנולד בתו או בנו, שמחת האב חייבת להיות מלווה בקבלת אחריות לזרעו - כלומר לילדיו. והרי עצם המציאות שיהיה לגבר "זרע בר קיימא" נוצרה מהזרע שיצא מגופו. אם כן, מדוע אין הגבר חייב לקחת אחריות על "זרעו" שיצא מגופו גם לפני שהוא הפך בעזרת אישה לזרעו בדמות אדם?

ההנחה שבבסיס החוק הישראלי שאין לגבר התורם כל זיקה וכל אחריות לזרע היוצא מגופו מהווה אחת הפגיעות הקשות בקדושת המשפחה. מתוך העוצמה המוסרית של פסיקה תורנית יש חובה להכריז בקול צלול שחוק המחייב אנונימיות בתרומת זרע פוגע באופן אנוש בערך המשפחה.

4. סיכום והצעה מעשית   

את הבקשה ללדת של רווקה מבוגרת ששמרה על טהרתה לאורך שנים, ושהתאמצה בכל כוחה למצוא בן זוג, יש לראות לא רק כבקשה אישית אלא כשאיפה העולה מעומק האימהות הקדושה הישראלית. בהתאם לכך, יש למסד את המשאלה הזאת ואת מימושה מצד האישה במחויבות לצאת מהאישי אל משהו גדול מהאישי. משמע - יש להכניס את תהליך ההחלטה ואת הלידה עצמה למסגרת מקובלת של כינון קדושת המשפחה. במיסוד משפחה כזאת יש לעודד תרומת זרע של יהודים מזוהים – ובעיקר של רווקים מבוגרים – ולחייב קבלת אחריות כלשהי של התורם לזרעו – תרתי משמע.

5.  מה משמעותה של מדיניות שכזו? 

ההחלטה של רווקה מבוגרת ללדת והלידה עצמה תתקיים בזיקה לבית דין או לשליח בית דין – כמו בסידור קידושין וגירושין. זאת גם לשם פיקוח על המעשה – על הגיל של הרווקה ועל ההשתדלות והמאמצים שלה בעבר להתחתן, וגם כדי להדגיש שמדובר ביצירת משפחה הממשיכה את קיום הדורות בכנסת ישראל וממילא לדאוג שהוא ייעשה כמה שאפשר בנוכחות בני המשפחה.

חלק מהותי של הקמת משפחה בעם ישראל הוא חוזה בין אישה ואיש המסדר את מערכת חלוקת האחריות ביניהם. כדי לעגן את לידת רווקה מבוגרת ביסודות של קדושת המשפחה יש לנסח הסכם שבעטיו הרווקה והגבר היהודי הידוע התורם את זרעו יסדרו את העניינים ביניהם. בלעדיו, אין מעמד חוקי לקיום המשפחה, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה קיומית-רוחנית. כך גם יובטח שבמשפחה החד הורית הזאת יתקיים ויתבסס במציאות של אב נוכח.

גם בהסכם גירושין חלק מרכזי בסעיפיו מפרט את חלוקת האחריות לטיפול בילדים והסדרי ממון הקשורים לכך, ללא קיום של קשר אישות בין האיש והאישה. כך גם יהיה האופי של "הסכם ההתקשרות" בין האישה המעוניינת להקים משפחה חד הורית בתרומת זרע לבין הגבר היהודי שתרם מזרעו. לפי "הסכם ההתקשרות" עיקר האחריות לגידול הילד ולמימונו תוטל על האם. אך אחת מהנחות היסוד של ההסכם תהייה שגם גבר התורם את זרעו חייב לקבל על עצמו אחריות כלשהי לילד שייולד.

ומי יודע? כמו אצל בני זוג נשואים שילדיהם מהווים חלק משמעותי מהדבק בזוגיות שלהם, ייתכן שהסכמי התקשרות אלו יביאו מזור למספר רווקות שסיבוכי רווקותם לא היטיבו להן,  וכעת יימצא גבר לשם חיי נישואין.

 

תגובת הרב עזריאל אריאל

זהו פיתרון מעומק הקדושה?!

בגיליון שבת 'החודש' קרא ידידי הרב דוב ברקוביץ' בנהמת דם לבו למצוא פיתרון לשתי בעיות כואבות: האחת היא מצוקתן של רווקות הרוצות להביא ילד לעולם לאחר שנואשו מן האפשרות ללדת במסגרת של נישואין. והשנייה היא התופעה המתרחבת של היריון מתרומת זרע אנונימית של גוי, אותה הוא שולל בצדק. הוא מציע פיתרון ממוסד בחסות בית הדין, כאשר יישמר קשר כלשהו בין תורם הזרע לבין הילד גם אם הוריו לא באו בברית הנישואין.

דומני כי רגישותו ודאגתו של הרב דוב הגדישו את הסאה וקלקלו את השורה. דומה הפיתרון שלו לבניית בית חולים משוכלל מתחת לגשר השבור במקום מרפאה מאולתרת שהייתה שם עד לאותו יום. אכן ילד הנולד לאב יהודי ידוע ואף מכיר אותו סובל מפחות בעיות זהות מאשר מי שנולד מתרומת זרע אנונימית, וקל וחומר ממי שנולד מתורם שאינו יהודי. ואכן אותו ילד יזכה לדמות גברית עמה יוכל להזדהות, אף אם לא יגדל לצדה ולא יתחנך על ידה.

אולם הרב דוב נפל למספר מלכודות, אותן אמנה בזו אחר זו:

א.  המחיר בבריאותו הנפשית של הילד. לפני מספר שבועות פורסמה סקירת ספרים תחת הכותרת 'יחידנים במינם', ובה נסקר ספר המביא מחקרים המעידים על כך שילדים הגדלים בהורות יחידנית מאושרים לא פחות מאחרים. מה שמובא במאמר סובל מהטיה חמורה, בבחירתו להתעלם ממחקרים המעידים על כך שאיכות החיים הממוצעת של ילדים אלו (כמו של ילדים להורים גרושים) נמוכה במידה משמעותית ובשורה ארוכה של מדדים, כמו: נשירה מלימודים, עבריינות, אבטלה, התמכרויות ועוד. האם זה נכון מוסרית, שלמען אושרה של האם נפעל כדי להביא לעולם ילדים שאמנם לא יהיו "יתומים מהולדה" אלא דומים ל"ילדי גירושין מהולדה"?

ב.  יתירה מזאת. מחקרים אלו גם לא מודדים פרמטר משמעותי ביותר, והוא: היכולת ליצור קשר זוגי באושר לאורך זמן. מניסיוני המקצועי כיועץ נישואין ומנסיונם של אחרים ניתן לראות כי בהעדר דגם לזוגיות שהילד גדל בתוכו, נוצר קושי גדול בהקמת המשפחה בעתיד. ואם כן, הפיתרון שמציע הרב דוב למצוקתו של הדור הזה ייצור בעיה קשה עוד יותר בדור הבא. ומה הועילו חכמים בתקנתם?

ג.   הרב דוב מבקש להמתיק את הגלולה המרה על ידי מיסוד של הקשר בחסות בית הדין. הנחתו היא כי משפחה היא ישות 'הסכמית', וכל שנדרש הוא חוזה המנוסח כראוי ונתון תחת חסותו של גוף ראוי. דומני, כי בתפיסה היהודית, המשפחה היא בראש ובראשונה ישות 'טבעית', אותה מתארת התורה בפסוק: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – בהבאת ילד ביולוגי משותף. ואף שההלכה היהודית יצקה מרכיבים 'הסכמיים' אל המשפחה, באמצעות הקידושין, החופה והכתובה (מושגים שאינם קיימים בהלכות 'בני נח') – הרי שמערכת חוקית והסכמית זו לא באה להחליף את התפיסה הבסיסית של 'משפחה טבעית', אלא לייצב אותה בסדרה של מרכיבים המעגנים את ה'ברית' שבין כל מרכיביה. המהלך המוצע, המחליף 'משפחה טבעית' ב'משפחה הסכמית', הוא מהלך המשנה את התודעה ביחס למושג המשפחה וערכיה, ובכך תורם תרומה נוספת להתפרקותה; תוך הפיכת מהלך בעייתי ושנוי במחלוקת ל'דרך המלך' בחסות בתי הדין.

ד.  ההסכם אותו מציע הרב ברקוביץ' הוא בבחינת "מתנֶה על מה שכתוב בתורה". מתוך נאמנות להגדרה הטבעית-ביולוגית של המשפחה, אין בהלכה שום מנגנון המאפשר להפקיע את ההורות של תורם הזרע או "לשחק בה". הוא יישאר אביו של היילוד לכל דבר, כולל הלכות ירושה, כיבוד אב ומצוות חינוך, ממנה נובע כי האב יהיה חייב להיות בקשר משמעותי עם בנו כדי לחנכו למצוות. להסכם יהיה תוקף רק לנושאים טכניים הקשורים למשמורת ולאפוטרופוסות, ורק כל זמן שהאם מסוגלת לקיים את חלקה. בית הדין לא יוכל לתת את ידו להסכם המפקיע מעיקרו את האחריות ההורית.

במקום להקים עוד בית חולים מתחת לגשר השבור, יש להשקיע את המאמצים בבנייתו המחודשת של הגשר. וזה דורש שני מהלכים משלימים:

     הראשון הוא תודעתי-תרבותי. התרבות של היום חותרת תחת ערכי המשפחה. התפיסה הליברלית, המעודדת אינדיבידואליזם קיצוני ושאיפה לחופש בלתי מוגבל מחד גיסא, ותביע בלתי מתפשרת ל"פרפרים רומנטיים" עוצמתיים מאידך גיסא – מקשה מאוד על כניסה למערכת חיים תובענית הדורשת לקיחת אחריות על כל מרכיביה. נדרש להציג ולהפנים תודעה הפוכה, הרואה חשיבות בהשתייכות לישות אורגנית, המעניקה משמעות עמוקה לקיומו של הפרט ומממשת חירות עמוקה דווקא מתוך מחויבות ואחריות.

     השני שייך לתחום הטיפולי. מניסיון בעזרה והדרכה לרווקים רבים, אני יכול לראות כיצד האינטואיציה הבריאה, בה נעזרו הורינו וסבינו כדי להקים את משפחותיהם, הולכת ונחלשת משנה לשנה, עד שאינה יכולה לסייע לצעירים בדורנו. יש לבנות תוכניות מקצועיות – שיועברו החל מגיל בית הספר התיכון, דרך המערכות העל-תיכוניות וגם בגילאים היותר מבוגרים, כדי לתת בידי בנינו ובנותינו את מיטב הכלים כדי למצוא את "המחצית השנייה" שלהם בקלות יחסית ולהקים את ביתם בשמחה ובאושר לאורך זמן.