"שיח הראוּיוּת" בראי הטיפול הזוגי

"שיח הראוּיוּת" בראי הטיפול הזוגי

טיפוח הקשר שבין איש לאשתו הוא צו השעה. מציאות החיים החברתית, הכלכלית והתרבותית מאתגרת מאוד את הקשר הזוגי, ועלינו לפעול במגוון של דרכים כדי להגן עליו ולחזק אותו.

מחבר: הרב עזריאל אריאל

טיפוח הקשר שבין איש לאשתו הוא צו השעה. מציאות החיים החברתית, הכלכלית והתרבותית מאתגרת מאוד את הקשר הזוגי, ועלינו לפעול במגוון של דרכים כדי להגן עליו ולחזק אותו.

     בדברים הבאים לא אעסוק בסוגיות שמקומן בחדר הטיפולים, אלא בדברים אוניברסליים, שבכוחם להעשיר את הזוגיות של הזוגות שאין להם סיבה להתיישב על כורסת המטופלים. וכאן אבקש להציע מושג, שככל שתהיה לו נוכחות רבה יותר בגישה של בני הזוג ובשיח הזוגי, כך הוא יעצים את הקשר ביניהם ויצמצם את הקונפליקטים הקיימים באופן טבעי בכל בית נורמלי.

     אמנם המונח בו בחרתי להשתמש לא מתגלגל בקלות על הלשון, אולם אין לו תחליף הולם. כוונתי למילה: "ראוּיוּת", אותה אסביר ואדגים בהמשך המאמר. הביטוי "ראוּיוּת" שייך בעיקרו לתחום הפילוסופיה של המשפט, והשתמשנו בו בספר "שיח הראוּיוּת" העוסק בחלופה היהודית ל"שיח הזכויות" (הספר יצא לאור על ידי מרכז 'אחווה' לפני כשנה). הוא בא להחליף את המונח "זכות", המציין סוג של רכוש שהאדם תובע מגורם אחר – מהזולת, מהחברה או מהמדינה. המונח "ראוּיוּת" לא בא לציין בעלות על משהו אלא מהות פנימית של האדם, שהוא עצמו ראוי לטוב, אף שאין לו ממי לתבוע את הדבר שהוא זקוק לו. המניע לספק לו את הצורך הזה לא יהיה חובה משפטית אלא אכפתיות אישית.

"מאבק כוח" או ראייה משותפת?

תופעה רווחת בכל בית היא מאבק הכוח. ראשיתו של המאבק בקונפליקט בין בני הזוג – סביב חילוקי דעות או צרכים מנוגדים. התרבות הנוכחית נוטה לטפח את האינדיבידואל ואת תודעת הזכות שהוא נושא עמו. כתוצאה מכך ה"טייס האוטומטי" של כל אחד מבני הזוג מכוון אותו להילחם על זכויותיו: הזכות להביע את דעתו והזכות לקבל את מה שהוא צריך. המאבק הוא "משחק סך אפס": אם זכותו של האחד גוברת, זכותו של השני נמחקת, ולהפך. כל אחד מרגיש מאוים ופוחד "להימחק". חילוקי הדעות מתלהטים לכלל ויכוח. הוויכוח אינו אלא "V-בכוח", בהיותו חותר לניצחון של האחד ולתבוסתו של האחר, וה"שכנוע" אינו אלא דרך להכניע את הזולת באמצעות טיעונים לוגיים במקרה הטוב, ובאמצעות "מכה מתחת לחגורה" במקרה הרע. ואז, גם אם אחד מבני הזוג מנצח, אין זה אלא "נצחון פירוס". לא רק הצד השני הפסיד. גם הצד שהרוויח נשאר עם טעם רע בפה. ומי שנחלה את התבוסה הכואבת ביותר היא הזוגיות עצמה.

     מהי החלופה למצב זה? לשם כך אנו מציעים שינוי בגישה ובשפה. במקום שכל אחד יאמר לעצמו: "זוהי זכותי", יאמר לעצמו: "אני ראוי". בעוד ש"שיח הזכויות" הוא "משחק סך אפס", בו זכות אחת גוברת על הזכות הנגדית ומבטלת אותה, האמירה "אני ראוי" לא מתנגשת בכלל עם ה"ראוּיוּת" של הצד השני. כל אחד מבני הזוג ראוי לטוב. הוא לא ראוי לכך מכוח טיעון כלשהו, אלא מעצם היותו אדם הנברא בצלם א-להים. הקונפליקט אינו על עצם קיומם של הצרכים המנוגדים ואף לא על כך שמן הראוי למלא אותם. הוא ממוקד בחלוקה של המשאבים המוגבלים.

יישום מעשי

נדמיין לעצמנו זוג שיש לו מכונית אחת, ביום בו כל אחד מהם צריך לנסוע לכיוון אחר ורוצה להשתמש ברכב המשפחתי. נציע לבני הזוג להניח את הטיעונים ההגיוניים בצד, לשבת זה מול זו, להכין ביחד רשימה 3-5 צרכים רגשיים שיש לכל אחד מהם סביב הנושא ולדרג אותם לפי סדר חשיבותם. בשיחה זו כל אחד "רואה את עצמו" וכל אחד "רואה את השני" וגם מרגיש שהשני "רואה אותו". כך שניהם חשים את עצמם "ראויים" – תרתי משמע. לאחר מכן יכינו בני הזוג רשימה שלישית, ובה 3-5 צרכים של הזוגיות שלהם סביב הנושא. בשלב הזה יצא כל אחד מהם מן הקונכייה הפרטית ויחווה את עצמו כחלק מ"אני גדול" הכולל את שניהם. תהליך זה ישנה את האווירה ביניהם מקצה לקצה. במקום לחוות את עצמכם כשחקני טניס שכל אחד חובט בכדור במגמה להפיל אותו במגרש השני, יחוו את עצמם כמי שחותרים יחדיו בסירה נגד הזרם המבקש להרחיק אותם ממחוז חפצם.

שירת הבקשות

עיקרון זה יבוא לידי ביטוי חזק בכל הנוגע לבקשות הדדיות.

     נדמיין בעל הרוצה לבקש משהו מאשתו, כשהוא מביא בחשבון את האפשרות שיש לה צורך מנוגד באותו רגע, היא תרצה לסרב לבקשתו.

     אם השיחה תצא מתוך תודעה של זכויות מול חובות, יש להניח שהבעל יעביר – ב"ניגון" של הבקשה – את המסר הבא:

מה שאני מבקש ממך הוא זכותי. ומכאן נובע שזה תפקידך לספק לי את זה וזוהי חובתך כלפיי.

אם לא תתני לי את זה וזה יחסר לי – זו תהיה אשמתך. ואם בכל זאת תיעני לבקשתי, מה בכך? הרי בסך הכול תתני לי את מה שמגיע לי.

יש להניח שמסר כזה יביא את האישה להשיב בנימה דומה:

מה אתה חושב לעצמך, שלי אין זכויות?! זכותי לסרב!

לעומת זאת, אם השיחה תתנהל ממקום של הכרה הדדית בכך שכל אחד מהם ראוי לסיפוק של צרכיו, השיח יישמע אחרת לגמרי. המסר הסמוי של הבעל יהיה בערך כך:

אני מאוד זקוק ל... אני יודע שאכפת לך ממני, ולכן אני מרשה לעצמי לבקש ממך. מאחר שגם לך יש צרכים משלך, אכבד גם את הבחירה שלך לסרב, ואם בכל זאת תתני לי את זה, אכיר לך תודה על כך.

המסר של האישה, אם תבחר לסרב, תהיה ברוח זו:

אני מבינה שאתה מאוד זקוק לזה ובאמת אתה ראוי לכך. הבעיה היא שכרגע אינני יכולה, מפני ש... מקווה מאוד שבפעם הבאה אוכל להיענות בחיוב.

המודל לנתינת תשובה שלילית לבקשה באופן המכבד את כל הצדדים בנוי על ארבעה שלבים (בראשי התיבות: "שב נֹח"). שהייה – לחשוב מעט; באמפתיה – לצורך של המבקש; נימוק – לסירוב, המבטא הכרה בצורך של עצמך; חלופה – שלא תותיר את הצורך ללא כל מענה.

     דומני שכל זוג ישמח למצוא את עצמו מתנהל בדרך השנייה.

באינטימיות הזוגית

הרב זאב שמע, חוקר במרכז 'אחוה', נתן לכך ביטוי בתוך דיון הלכתי על חובותיהם ההדדיות של בני הזוג בתחום הרגיש והצנוע של האינטימיות הגופנית (בספר "ראויים לטוב", העוסק במבט יהודי על שיח הזכויות בזוגיות). מצד אחד, ההלכה דנה בשאלה זו במונחים מובהקים של זכות. לכל אחד מבני הזוג ישנה זכות בגופו של חברו לקבל את הסיפוק לצרכים הגופניים והרגשיים שלו. אולם כאשר באים לממש את הזכות הזו, ההלכה שמה על כך מגבלות חמורות. אף אחד מבני הזוג אינו רשאי לכפות על השני את האינטימיות הגופנית. גם בית הדין לא יכפה על כך, ולכל היותר יראה בהפרת ההתחייבות עילה לפיצוי, ואף לגירושין, שכן מחויבות הדדית זו היא נשמת אפם של הנישואין.

     איזו משמעות יש לזכויות שלא ניתן לממש אותן בלי הסכמה ורצון של הצד השני? לשם מה הגדירה ההלכה במונחים משפטיים את מה שאמור להיעשות "ברצון שניהם ובשמחתם"? ההלכה מתווה כאן כיוון עדין, המאזן בין החובה לבין הרצון, וזאת בעזרת "שיח הראוּיוּת". כל אחד מבני הזוג ראוי לסיפוק של הצרכים שיש לו בתחום זה, ועל השני מוטלת האחריות לכך. כל אחד מבני הזוג גם ראוי לכך שהשני יכבד את רצונו להימנע בזמן מסוים מן הקשר הגופני. כל אחד מבני הזוג מכיר במה שהשני ראוי לו ובאחריותו האישית לספק את אותו צורך, ומצד שני מכיר בכך שהוא עצמו ראוי לסיפוק של הצרכים שלו ובאחריות של השני לכך. מתוך גישה כזאת הדרך להכרעה במצבים מורכבים היא בשיח פנימי של כל אחד מהם עם עצמו ובשיח גלוי עם בן/בת הזוג שיחפש את נקודת האיזון בין התשובות לשלוש שאלות: מה טוב לי? מה טוב לך? מה טוב לנו? תפעל לאור הצורך שלך מתוך רגישות לאשתך, או תפעל לאור הצורך של אשתך מתוך רגישות לעצמך [כמובן, העיקרון נכון גם מכיוונה של האישה]. בשיח כזה אין מנצח ומנוצחת, מנצחת ומנוצח. הזוגיות היא המנצחת, וזה מה שיטפח וישמר אותה לנצח.

 

*    הכותב הוא רב היישוב עטרת, יועץ נישואין ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.