נפלאות השינה

נפלאות השינה

הוא חמקמק כל כך אבל אי אפשר בלעדיו. הוא חזונו הנכסף של כל רופא מתמחה, אבל גם של כל אימא במשרה מלאה. גם הגיל הכסוף עורג לו בגעגוע, והאיש שלי, מחזיק בגלימתו מידי צהריים.

מחבר: ד"ר חנה קטן

כוונתי ל'שלאפשטונדה' הקדושה -.שנת הצהריים המבורכת. חמותי הייתה אלופת השלאף - היא הייתה נוטלת עשרים דקות מידיו הקמוצות של מלאך השינה, סתם כך באמצע כל הבלגן של הצהריים, סותמת את אוזניה בפקקי אוזניים משובחים, ותולה שלט [וירטואלי] על דלת חדרה - 'פה גדלה אימא', כך, פשוט. אחרי עשרים דקות בדיוק היא הייתה חוזרת רעננה וחדשה להמולה העליזה של ילדיה ונכדיה המרובים ולעמל יומה. גם האיש שלי, מאז דעתי אותו, בטבורו של יום הוא מסב בניחותא על כיסא מלכותו בחדרו בישיבה, וכשהתנומה נופלת עליו בשעות אחר הצהריים הוא נשען לאחור ומנמנם למשך כרבע שעה, ובדרך כלל מספיק גם לגעת במחוזות החלום והדמיון. וכך, לעת ערב, אני נהנית משעת סיפור על ההרפתקאות הססגוניות עליהן חלם, שלא שערום אבותיכם. אין רגע דל. והנה מצאתי באתר 'בשבע' ,שחור על גבי אתר , שמומחי שינה בינלאומיים מנסים לקדם הקמת 'קפסולות שינה' במקומות עבודה גדולים, כדי שעובדים יוכלו לנמנם באמצע יום העבודה וכך הפריון והתפוקה יעלו. מתברר שהרעיון של נמנום בשעת הצהריים, אומץ בחום בכמה חברות הייטק גדולות באירופה. קפסולת השינה הוא מעין גליל סגור וממוזג ובו כר ומזרון שהעובד נכנס לתוכו כדי לחוות רבע שעת חלום, וכך פוחתים הפיהוקים בישיבות צוות. כבר יש מי שהציע לקדם את רעיון השלאף בחקיקה...

ומה עם תינוקות ופעוטים מאותגרי שינה? איך אפשר לעזור להם? מתברר שחלק גדול מהעצות שאני נותנת לנשים בגיל המעבר על היגיינת שינה, תקף גם לתינוקות. התכנית כוללת השכבה בשעה קבועה ומוקדמת, ניחוח לבנדר, אמבטיה חמה, מיטה מסודרת, והשלאף. לתינוקות , ניתן להוסיף את קולה של אמא, או רעש 'לבן' ,מרגיע ומונוטוני שמזכיר רחש של מים וכלי דם רחמיים, ופיג'מה מסיבים טבעיים.

פעם, כשילדינו היו קטנים, לאחר הסיפור הלילי ושירת 'המלאך הגואל' במנגינה ייקית ו'שמע ישראל' במנגינה הונגרית-יידישאית, היינו מכניסים לרשמקול בחדר הילדים קלטת של יצחק ברנט עם השיר 'יהודים הם בני מלכים', או 'עקיבא לך ללמוד תורה', או קלטות של אריאלה סביר. בימינו, אפשר להשכיב ילדים עם סיפור של ספריית פיג'מה מסיבים ממש לא טבעיים, אך אולי עדיף לוותר עליהם. הגיעו אליי שני ספרים, דוגמיות קלות מהסדרה הזו, ובשבילי זה הספיק. הנה חלק מהטקסט של הספר 'מישו' של רות הופר: "אחרי שהשילו מעילים וזנבות, ציציות ופרוות, כל החיות נראו והרגישו כמו מישו. ומישו ראה שאין כל בעיה. בתוך כל חיה מסתתר מישו, ומישו יכול להיות כל חיה". קרי: המספר קובע שקיים חוסר שלמות מובנה של האדם ביחס לזהותו. כל אחד יכול להגיע לשינוי המיוחל ולהיות כל דבר. אין מגדר ואין גבולות. וזה לא תמים. כך בחוברת שיצאה לכבוד יום המשפחה המיועדת לגננות נכתב שהמשפחה המודרנית 'מגדירה את אופייה'... שום דבר לא סגור, שום מציאות משפחתית אינה בטוחה.

ואולי נשים את הילד מול מסך תמים? 'בייביסיטר אלקטרוני'? מחקר שנערך בקנדה מצא קשר בין צפייה ממושכת במסכים לבין עיכוב בהתפתחות קוגניטיבית של ילדים. במסגרת המחקר התבקשו הורים לילדים בני שנתיים עד חמש לתעד כמה זמן ילדיהם צופים בטלוויזיה, במחשב או בצג של טלפון סלולרי. המסקנות היו חד משמעיות: ילדים שצפו זמן רב יותר במסכים בגיל שנתיים הפגינו ביצועים נמוכים יותר במבדקים התפתחותיים בגיל שלוש, ואלה שצפו יותר בגיל שלוש הדגימו ביצועים נמוכים יותר בגיל חמש.

למחקרים אלו ואחרים דומים יש כנפיים, וכך, לאחרונה, בשקט בשקט מתחוללת מהפכה בבתי הספר היסודיים: יותר ויותר הורים לתלמידים בכיתות א-ה מבקשים לחזור לטלפונים ה"טפשים". הם יוזמים רכישה קהילתית מרוכזת של טלפונים בטוחים ופשוטים. הפרויקט, שזכה לשם "תנו לגדול על שקט", התחיל לפני כשנה וחצי על ידי שתי אימהות, התפשט ליותר ממאתיים בתי ספר יסודיים בכל רחבי הארץ, ויש לקוות שהוא יתפוס גובה.

 

עניין של גיל

חוקרים מהטכניון ומסטנפורד פיתחו שיטה להערכת "הגיל החיסוני" שלנו. מסתבר כי במהלך חיי האדם נתונה המערכת החיסונית לנסיגה איטית ומתמדת, ולהתגברות תהליכים דלקתיים, וכך עולה החשיפה למחלות כרוניות. מאחר שלכל אדם רקע גנטי והיסטוריה בריאותית וסביבתית שונה, קצב ההזדקנות החיסונית משתנה מאדם לאדם. יש אנשים שהמערכת החיסונית שלהם מזדקנת מהר, בעוד שאחרים נהנים ממערכת חיסון צעירה לאורך שנים. הגיל החיסוני הוא מעין שעון ביולוגי שיסייע לגורמי הרפואה לזהות בשלב מוקדם את ההידרדרות החיסונית  המתרחשת בזקנה. הוא מושפע גם מגנטיקה, כך שיש אוכלוסיות בעלות נטייה גנטית לאריכות ימים, למשל, צאצאי אנשים שעברו את גיל המאה. לי זה לא יקרה... אין לי גנים ייקיים או תימנים, וגדלתי בלי סבים... אבל, בעצם, גם אני כבר סבתא. ואני שואלת את עצמי מהו הגיל ה'חיסוני שלי? האם אני חסונה מכאב ההחמצה שמביאים עמם השנים?

השבוע נערכה צעדה של נשים יפות וגיבורות סביב גיל הגבורות, שצעדו את העשייה שלהן, את יופי שנות חייהן הפוריות, ואת האימהות והנשיות הבריאה שלהן, על הבמה במכללת אורות באלקנה. הארוע התקיים במסגרת אירועי המרכז למשפחה ,שהוא פנינה קסומה של המכללה הזו ,שמגדלת את מורות הדור הבא. נערך שיח סביב מעגל החיים עם סרטון מרגש שהניע למחשבה, ואחת מהנואמות שאלה את הבנות הצעירות בקהל 'מתי בפעם האחרונה התקרבת ונשקת לאמא או לסבתא, סתם כך'? גם אני פתאום הרגשתי שהצעדה הזו, שהייתי בין יוזמותיה, מדברת אלי, מהדהדת אותי יותר מכל. 'שורי, הביטי וראי', אמרתי לעצמי.. ככל ששעון החול של חיינו הולך ומתרוקן, אנחנו מסתכלות אחורה קצת יותר מאשר קדימה, וזה מעורר למחשבה על כל מה שעשינו ועל כל מה שיכולנו לעשות גם אחרת, ועם תובנות אלו אנו ממשיכות עם הפנים קדימה.