מצוות היובל – זכות קניין לצד שוויון הזדמנויות

מצוות היובל – זכות קניין לצד שוויון הזדמנויות

הערכים, השוויון וזכות הקניין, באים לידי ביטוי, ושניהם נשענים על בריאת האדם בצלם א-לוהים. מכך שיש לאדם בחירה חופשית ואחריות למעשיו, ויכולת לשמור על העולם ולשכללו, מתחייב שמה שהוא יוצר וקונה יהיה שייך לו. מכך שכל אדם נברא בצלם א-לוהים מתחייב שלכל בני האדם יהיו זכויות וחובות שוות בעניינים הבסיסיים

מחבר: הרב אליעזר מלמד

הבחירה, האחריות וזכות הקניין

ה' ברא את האדם בצלם א-לוהים. הביטוי העיקרי לכך, שביכולתו לבחור, לחשוב, לתכנן וליזום, וממילא יש לו אחריות למעשיו, אם יבחר בטוב, ייטיב לו ולעולם, אם יבחר ברע, יזיק לו ולעולם. כמו שיש לאדם אחריות על מעשיו, כך יש לו זכות ליהנות מיגיע כפיו, מכישרונו ומברכת ה' שבמעשיו. זכות זו יוצרת בעלות, ולכן מה שאדם יוצר בכישרונו ובעמלו - שייך לו, וכן מה שהוא קונה בכסף שהרוויח ביושר או קיבל ביושר מהוריו, שייך לו.

שוויון בחלוקת הארץ

בנוסף לערך הבחירה והאחריות וזכות הקניין, מכך שה' ברא את כל בני האדם בצלם א-לוהים, עולה גם ערך השוויון. וכיוון שכל הארץ שייכת לה', והבטיח ה' את ארץ ישראל לעם ישראל - ציווה לחלק בשווה את כל נחלות הארץ לכל בני ישראל שיצאו ממצרים. בעבר, למעלה מתשעים אחוז מהאנשים התפרנסו מחקלאות, כלומר, האדמה היתה אמצעי הייצור העיקרי, וחלוקתה בשווה יצרה בסיס שוויוני לכול (פניני הלכה, שביעית ויובל י, ה).

     השוויון אינו מתפשט בשווה בין כל בני האדם, אלא עיקרון השוויון בחלוקת הארץ חל על בני ישראל שסבלו במצרים, שכל אחד מהם זכאי לחלק שווה בארץ. כמו גם הערבות ההדדית הכללית, בגיוס לצבא ותשלום מיסים, חלה על כל בני העם ולא על בני עמים אחרים. וכאשר מדובר בירושה של אדם אחד, השוויון הוא בין ילדיו ולא קרובים אחרים.

היובל

לאחר שהקרקעות חולקו לכל ישראל בשווה, הבוחרים בטוב, עבדו בחריצות בשדותיהם וגידלו יבול רב והתעשרו, והבוחרים ברע, נגררו אחר התאווה והעצלות, הזניחו את שדותיהם וסבלו ממחסור. אם לא התעשתו והחלו לעבוד בחריצות, נאלצו במשך הזמן למכור את שדותיהם וביתם, ובכך גזרו על משפחתם חיי דוחק, שכן השדות היו אמצעי הייצור העיקרי. וחס ה' עליהם ובעיקר על בני משפחותיהם, וקבע את מצוות היובל, שחלה אחת לחמישים שנה, שבה נצטווינו להשיב את השדות לבעליהן. ואם מוכר השדה כבר נפטר, המצווה להחזיר את השדה ליורשיו. על ידי כך גזירת העוני לא רדפה את המשפחות למשך דורות, אלא בכל חמישים שנה יכלה כל משפחה לפתוח דף חדש ולהתחיל לנהוג באחריות ולצאת ממעגל העוני (פנה"ל שביעית ויובל י, ג).

הערה: בימים עברו, אדם שנאלץ למכור את שדהו ולא התעשת לעבוד בחריצות כשכיר, שקע בחובות עד שהגיע לפת לחם ונאלץ למכור את עצמו לעבדות. קרה גם שאנשים הגיעו לעניות קשה מחמת אסון או חולי שאינו תלוי בהם, אבל בדרך כלל כאשר המצב הלאומי היה סביר, מצוות הצדקה הועילה לקיים אותם בלא שיצטרכו למכור את נחלתם ואת עצמם. אבל את אלה שהשתעבדו ליצר התאווה והעצלות היה קשה להושיע. כי גם לאחר שעזרו להם - הם המשיכו ליפול. כך קרה שנמצאו בישראל אנשים שמכרו את שדותיהם ואת עצמם לעבדות. וראוי לשאול, הרי ערך החירות מבוסס על צלם אלוהים שבאדם, והוא היסוד הגדול שהתגלה ביציאת מצרים, ואיך הסכימה התורה למוסד העבדות. כאן ההזדמנות לבאר יסוד חשוב. התורה אינה כופה את האדם ללכת כנגד הטבע, כי הטבע על כל פגמיו הוא בריאה אלוהית שנותנת לאדם מצע שעליו הוא יכול לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בכוחות השוק הכלכלי, אלא נותנת להם לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת להם כיוון ערכי וגבולות מוסריים שמסמנים את הדרך לתיקונם ולהתעלותם. בעבר, בתקופות של מחסור חמור, בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה מידם, היו מתים ברעב. על ידי העבדות הם שרדו, העמידו צאצאים, שהם כיום בני חורין. ופעמים דווקא העבדים הצליחו להתקיים יותר מבני חורין עניים. לכן התורה לא אסרה את העבדות, אלא קבעה לה גבולות מוסריים. כמו לדוגמה, שרק אדם שמכר את כל אשר לו ונותר רעב ללחם, רשאי למכור את עצמו לעבד. לפיכך, בתקופה שבה החברה מסוגלת לספק מזון לעניים שלא ימותו ברעב, כמו בעת החדשה, אסור לקיים את מוסד העבדות וחובה לבטלו מהעולם (ראו פניני הלכה, שביעית ויובל י, ז-יא). 

השוויון וזכות הקניין

נמצא אם כן ששני הערכים, השוויון וזכות הקניין, באים לידי ביטוי, ושניהם נשענים על בריאת האדם בצלם א-לוהים. מכך שיש לאדם בחירה חופשית ואחריות למעשיו, ויכולת לשמור על העולם ולשכללו, מתחייב שמה שהוא יוצר וקונה יהיה שייך לו. מכך שכל אדם נברא בצלם א-לוהים מתחייב שלכל בני האדם יהיו זכויות וחובות שוות בעניינים הבסיסיים כמו חלוקת הארץ, כמו גם זכויות וחובות שוות בעומדם למשפט, שנאמר: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כד, כב).

השראה לימינו

אמנם כיום האדמה אינה אמצעי הייצור העיקרי, רק כשני אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי מגיע מחקלאות, ולכן חלוקת הארץ בשווה לא תעניק בסיס שווה לכולם. אולם נדמה שעלינו ללמוד ממצוות היובל שני יסודות. האחד, כשם שהאדמה החקלאית חולקה לכולם בשווה, כך היה ראוי שנחלק את שאר משאבי הטבע שברא ה' בשוויון. בכלל זה הקרקע לבנייה, המים, הנפט, הגז, החופים, גלי רדיו, האוויר והשמש. השני, כשם שצוותה התורה לחלק בשווה את אמצעי הייצור, כך יש להשתדל להעניק לכל הצעירים חינוך שיקנה להם, עד כמה שאפשר, הזדמנות שווה להתפרנס מכישרונם וחריצותם.

     בתכנון יעיל ניתן לשלב את שני היסודות הללו יחד, בהפניית הכסף המתקבל ממשאבי הטבע לחינוך מקצועי מיטבי לכל אדם. בכך נזכה להגשים את רעיון חלוקת הארץ לכל ישראל, כולל התיקון שנעשה בהחזרת הקרקעות לבעליהן ביובל. שכן הענקת חינוך איכותי לכולם, מאפשרת גם לילדים של הורים עניים לרכוש מקצוע טוב לפי כישרונם וחריצותם. 

     עוד אפשר אולי להציע, שכשם שביובל, השדות חזרו לבעליהן, והעבדים השתחררו לביתם, יש מקום שחכמי ישראל יבחנו לעומק את מבנה המשק המודרני, וישקלו אם ראוי שביובל אחוז מסוים מהעושר הנצבר יחזור להיות מושקע במערכת החינוך וההכשרה המקצועית, ובדרך זו יחזור להיות מחולק בשווה לכל (פנה"ל שביעית ויובל יא, ט).

הצדק שבצדקה

בנוסף לכך שהתורה מבצרת את זכות הקניין, ולא קבעה שכל בני האדם יחלקו את פרי עמלם בשווה, ציוותה התורה לסייע לעניים בצדקה. ואף בזה יש מן הצדק, שכן גם כאשר אדם חרוץ רואה ברכה בעמלו, עליו לזכור שהאדמה והגשם מאת ה', וגם בריאותו וכישרונו מאת ה', וגם זה שלא תקף נגיף את יבולו - בחסדי ה', וגם מערכת המשפט, התחבורה והחינוך שיש להם השפעה על הצלחתו הם בחסדי ה' והחברה. ועל כן מן הצדק ראוי שיעניק מהברכה שקיבל מאת ה' לבריות שלא זכו לברכה, ולשם כך נקבעו מצוות רבות. אולם כיוון שהרכוש שאדם הרוויח בעמלו שייך לו - זכותו לבחור את העניים והמוסדות שלהם יתרום.

האחריות הציבורית לצדקה ועזרה לזולת

כעיקרון, האחריות לעזור לעני מוטלת על קרוביו, חבריו ושכניו. אמנם בשעת הצורך, כאשר הצדקה שאנשים נותנים מעצמם אינה מספקת לצרכים הקיומיים של העניים, לפי ההלכה על ראשי הציבור לחייב את כלל הציבור לתרום עבור החזקת עניים. במסגרת של מדינה, החובה היא להטיל מס כדי להבטיח שלא יחסר לעני צרכים בסיסיים. אבל צריך להיזהר מאוד, שהציבור והמדינה לא יחליפו את האחריות של הסביבה הקרובה, מפני שרק הסביבה הטבעית של כל אדם מסוגלת באמת לעזור לו, וההתערבות הציבורית נועדה להשלים את מה שהסביבה הטבעית אינה מסוגלת לעשות.

מעגלי האחריות

עיקרון בחובת הצדקה והעזרה לזולת, שאין אחריות שווה על כל עשירי העולם לעזור לכל העניים בשווה, אלא האחריות מתפשטת במעגלים, כאשר במעגל הראשון המשפחה, אח"כ חברים ושכנים, אח"כ בני העיר, ואח"כ בני העם, ואח"כ כל בני האדם.

     כך למדנו לעניין צדקה והלוואה, שהאחריות של כל אדם לעזור תחילה לקרוביו, אח"כ לחבריו ושכניו, ואח"כ לבני עירו, אח"כ לבני כל עמו (ב"מ עא, א; שו"ע יו"ד רנא, ג).

מעגלי השוויון

כמו כן ערך השוויון מופיע במעגלים, כאשר נצטווינו לחלק את הארץ, החלוקה היא לישראל בלבד, ולא לכל באי עולם. שכן החובות והזכויות קשורים זה לזה, ולכן מי שנושא באחריות לשמירת הזהות הישראלית, וממילא לקיום הצבא ותשלום המיסים, זכאי לחלוק את הארץ בשווה.

     כך במשפחה, יש לחלק את הירושה בשווה בלא אפליה (ב"ב קלג, ב; שו"ע חו"מ רפב, א). אבל אין לשכן או אף לבן הדוד זכות לחלוק עם בני המשפחה בשווה.

מעמד הגרים

מעמד הגרים מיוחד בישראל, מצד אחד אין הולכים לשכנע גויים להתגייר, אולם מי שרוצה להתגייר בכנות, מקבלים אותו. ומצווה לאהוב אותו אהבה יתירה, ולהיזהר בכבודו זהירות כפולה (פנה"ל העם והארץ י, א).

     ולעניין ירושת הארץ, הגרים שהצטרפו לישראל לאחר יציאת מצרים, לא היו זכאים לנחול את הארץ, הואיל ולא סבלו יחד עם כל ישראל בשעבוד הנורא במצרים, מפני שהחובות והזכויות כרוכים יחד.

     וכן לעתיד, הגרים שיצטרפו לישראל בעוד ישראל סובלים, והצטרפו לשאת בעול הקיום והביטחון, ינחלו יחד עם ישראל בשווה. שנאמר (יחזקאל מז, כא-כג): "וְחִלַּקְתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם, וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם ה' אֱלוֹהִים". ושוב מפני שהחובות והזכויות כרוכים זה בזה.

שכר היחס הטוב לגרים

כאשר ישראל מקבלים את הגרים באהבה וכבוד, הם זוכים לברכה. ראשון לכל הוא משה רבנו שנשא גיורת לאשה, ולאחר מכן, כשאביה יתרו ביקש להתגייר, ישראל קבלו אותו בכבוד, ועל ידי כך זכו לעצתו הטובה שנכתבה בתורה בפרשת 'יתרו' שנקראה על שמו.

     וכן בועז התחתן עם רות הגיורת, ובזכות זה נולד להם נין גיבור וצדיק, הוא דוד המלך מייסד שושלת המלכות בישראל. וכן רבי עקיבא גדול חכמי התורה שבעל פה, היה מצאצאי גרים.

התפשטות מעגלי והאחריות

ראוי להוסיף, שככל שהקשרים בן העמים והאנשים מתעצמים, כך גם האחריות להיטיב לכל בני האדם גוברת. שכן האחריות להיטיב תלויה במידת הקשר שבין האנשים. לכן המחויבות של אדם כלפי בני משפחתו גדולה יותר, הואיל והם יותר קשורים אליו. וכן החובה כלפי חברים ושכנים גדולה יותר מאשר אנשים שאינם מוכרים. וכן החובה כלפי בני העם גדולה מהחובה כלפי בני עם אחר, ובמיוחד בעם ישראל, שהקשרים בין כל היהודים עמוקים מאוד, ועמדו במבחן גלות ארוכה לארבע כנפות תבל.

     ממילא כיום, שהאנשים, העמים והמדינות נעשים קשורים ותלויים יותר זה בזה בקשרי מידע, מסחר, מדע, תרבות, בריאות ושמירת הסביבה, האחריות של כל אדם כלפי כלל האנושות מורחבת יותר. עם זאת, התרחבות המעגלים, אינה מבטלת את המעגלים הפנימיים, כי עליהם הכול עומד.