ממשפחה למדינה

ממשפחה למדינה

המינוח החוזר על עצמו בכל פסוקי התורה העוסקים באחריות כל כל אדם לגורלו של זולתו הוא 'אחיך', 'רעך' או 'עמיתך' בהטיות שונות. מינוח זה אינו מקרי, אלא עקרוני ומבטא תפיסת עולם ברורה.

מחבר: הרב עזריאל אריאל

המינוח החוזר על עצמו בכל פסוקי התורה העוסקים באחריות של כל אדם לגורלו של זולתו הוא 'אחיך', 'רעך' או 'עמיתך' בהטיות שונות. מינוח זה אינו מקרי, אלא עקרוני  ומבטא תפיסת עולם ברורה. עמד על כך בהרחבה ד"ר בנימין פורת, בספרו, 'צדק דלים' (עמ' 56):

דומני כי פשר הדבר טמון בזיהוי נכון של ערך היסוד שבבסיס המצוות החברתיות שבתורה. ערך יסוד זה אינו השוויון, כמו שהיו שדימו בהשראת התנועות הסוציאליסטיות המודרניות, וגם לא החירות, כמו שהיו שדימו אחרים ברוח כלכלת השוק החופשי של העת החדשה, אלא ערך האחווה... פסוקים מפורסמים, כדוגמת "לא תשנא את אחיך בלבבך... ואהבת לרעך כמוך", מרמזים על ההנחה המקראית הסמויה כי אדם לאדם – אח ורֵעַ; כלומר, היחסים המאפיינים באופן טבעי אחים ורֵעים מתפרשים על ידי התורה כמקור השראה לדגם פוליטי-משפטי החל על העם כולו... ערך האחווה מטביע את חותמו באופן בולט גם על עקרונות היסוד שבחקיקה החברתית-כלכלית שבתורה.

רעיון זה מקרין על תפיסת המדינה בתורה. נבקש להסביר את זה על רקע המהפכה הצרפתית, שחרתה על דגלה שלושה ערכים: חירות, שוויון ואחווה. בימינו, ניתן לראות את הימין החברתי בכל העולם מתגדר בערך החירות, ולעומתו את השמאל החברתי מתגדר בערך השוויון. עתה לא קשה להבחין בכך שכנגד שני הקודמים – היהדות מדגישה את הערך השלישי (והמוזנח) ברשימה זו: ערך האחווה.

     ההתפתחויות ההיסטוריות של שלהי ימי הביניים וראשיתו של העידן המודרני עוררו דיון שביקש לבחון את השאלה: "לשם מה מדינה?" – שאלה אשר מקרינה על שאלות המשנה באשר לשורשיה של המדינה המודרנית מחד גיסא, ומאידך גיסא – אך כרוכה בה ויונקת ממנה – על אודות היעדים שעליה למלא על מנת שמסגרת חברתית זו תצדיק את קיומה. הרעיון המוביל בהגות אשר התפתחה בתקופה זו – רעיון שלא ניתן להגזים בהשפעתו עד ימינו אלו – מכונה: "האמנה החברתית", אשר מזוהה יותר מכול עם תומס הובס, בספרו 'לויתן' (וכן – כל אחד בסגנונו, ג'ון לוק וז'אן ז'אק רוסו). לפי הובס, "המצב הטבעי" של בני האדם הוא "אדם לאדם זאב"; ומכיוון שמצב זה משאיר כל אדם במצב מתמיד של איום על חייו ועל רכושו, הסכימו כל הפרטים להתאגד ולהפקיד את מוסרות השלטון בידי שליט חזק שיגן על כל אחד מהם מפני שרירות לבו של זולתו.

     לצורך הדיון שלנו, ניתן להצביע על מספר הנחות יסוד המונחות בבסיסה של תפיסה זו: (א) שהנטייה הטבעית של בני האדם היא לחיות כפרטים נבדלים זה מזה ולא בתוך מסגרת מאגדת כלשהי. (ב) שהאדם מטבעו הוא אנוכי ויש להשלים עם עובדה זו כמצב שאינו ניתן לשינוי של ממש. יתירה מזאת, יש לקבל את הצורך של האינדיבידואל ב'שימור עצמי', ולהכיר בכך שזוהי זכותו, ואף חובתו. (ג) שסמכותו של השלטון נובעת מן הכוח שנמסר לו בידי האזרחים ואין לה בסיס טבעי כלשהו. (ד) שהתאגדות האזרחים ליצירת מדינה היא על בסיס גיאוגרפי, של חיים משותפים בטריטוריה אחת.

     בהמשך הדיון נברר את עמדתה של התורה ביחס להנחות אלו.

 

עיון בתורה מראה כי אותו "מצב טבעי" עליו מדבר הובס אכן שרר בעולם בשחר ההיסטוריה האנושית. באותה תקופה, חיו בני האדם זה לצד זה כאינדיבידואלים בודדים ואנוכיים ללא כל מסגרת חברתית מחייבת – לא משפחה יציבה, לא קהילה ולא מדינה. מצב זה יצר מציאות בלתי נסבלת של "מלחמת הכול בכול". הכוונה היא לדור המבול, בו שררה אנרכיה מוחלטת, בה לית דין ולית דיין. ולכן נגזרה כליה על העולם.

     אולם צאצאיו של נח, ששרדו את המבול, לא הלכו בדרכו של הובס ולא פעלו בדרך של כינון 'אמנה חברתית' שתגן עליהם מפני האנרכיה שהחריבה את האנושות בדור המבול. העולם המתוקן לא נוצר מאוסף של פרטים מנותקים אלא מתוך משפחה.

     מייד לאחר המבול, מצווה הקב"ה את נח לצאת מן התיבה כמשפחה: "צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ. ואפילו בעלי החיים יצאו מן התיבה כמשפחות. כל זה בא ללמד כי המצב הראשוני, ממנו נבנית ומתפתחת כל חברה – גם החברה האנושית וגם חברת בעלי החיים – היא לא היחיד הבודד, עליו נאמר כבר בפרשת בראשית: "לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ...", אלא על הזוג ועל המשפחה, שראשיתם באמירה הא-להית "אעשה לו עזר כנגדו".

     כהמשך לכך, נוצרים עמי העולם העתיק כשהם נבנים ומתפתחים מתוך משפחות מורחבות. וכך נאמר בהמשכה של פרשת נח: "מֵ֠אֵלֶּה נִפְרְד֞וּ אִיֵּ֤י הַגּוֹיִם֙ בְּאַרְצֹתָ֔ם אִ֖ישׁ לִלְשֹׁנ֑וֹ לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם... וְאַחַ֣ר נָפֹ֔צוּ מִשְׁפְּח֖וֹת הַֽכְּנַעֲנִֽי... אֵ֣לֶּה בְנֵי־חָ֔ם/שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לִלְשֹֽׁנֹתָ֑ם בְּאַרְצֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶֽם... אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֧ת בְּנֵי־נֹ֛חַ לְתוֹלְדֹתָ֖ם בְּגוֹיֵהֶ֑ם, וּמֵאֵ֜לֶּה נִפְרְד֧וּ הַגּוֹיִ֛ם בָּאָ֖רֶץ אַחַ֥ר הַמַּבּֽוּל".

     ואם כן, תפיסת המדינה בתורה היא לא 'אמנה חברתית' בין יחידים אלא התפתחות של משפחות המתרחבות לכלל אומות.

     על כן, כאשר הקב"ה מברך את אברהם ויעקב בכך שיהיו לברכה לכל עמי הארץ, הוא אומר לכל אחד מהם: "וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה". וכן   בנבואת עמוס (ג, א-ב), המכנה הן את בית ישראל והן את שאר העמים כ'משפחות': "שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר. רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה...".

     גם מלכות ישראל צומחת מתוך המשפחה – משפחת יעקב. בסוף ספר בראשית מדובר על ה"בית" המשפחתי: "וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו... וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו...". ובדומה לכך גם בתחילת ספר שמות: "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ...". ומתוך כך נוצר העם, כפי שאומר פראה על עמו: "הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ...".

     האומה היהודית צומחת מתוך משפחת יעקב, ועל כן היחסים בין חבריה הם יחסי אחווה. הממלכה היהודית קמה גם היא מתוך הקֶשר וההֶקשר המשפחתי, כאשר האחווה היא העומדת ביסודה. וכך נאמר בפרשת המלך בספר דברים: "...מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ... לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו... לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ... בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל".