מלכות של חסד

מלכות של חסד

אל מול הוויכוח המסורתי על אחריות המדינה וההתערבות שלה בחיי האזרח מציע הרמב"ם מודל יהודי

תאריך: אייר תשפ"א מחבר: הרב עזריאל אריאל

אל מול הוויכוח המסורתי על אחריות המדינה וההתערבות שלה בחיי האזרח מציע הרמב"ם מודל יהודי: חברה ששואפת לתיקון המידות ומתוך כך אחריות לחלש, ומנהיגים שמהווים דוגמה אישית של עשיית צדקה.

במחזוריות קבועה למדי, קם "המאשים התורן" ומכה על לבה של הציונות הדתית: "מה קרה לכם? לפני דור וחצי הייתם בחזית המאבק בתחום החברתי, ולאחרונה אתם תומכים בעמדות קפיטליסטיות קיצוניות?". יש בטענה זו צד דמגוגי, בהתעלמות שלה מהעשייה החברתית העצומה של הציונות הדתית כיום: בקהילות, בגרעינים התורניים, בעמותות רבות של צדקה חסד, ובעיקר – בפתיחה של הכיס הפרטי לכל סובל ונזקק. אולם יש בה גרעין של אמת: מעבר לעשייה האישית והקהילתית, מדוע נאלם קולה של הציונות הדתית בכל הנוגע למדיניות חברתית ברמה הלאומית?

     לא כאן המקום לעמוד על הסיבות לשינוי שחל בציונות הדתית, מאז ימי "הפועל המזרחי" כתנועה סוציאליסטית דתית ועד לזיהוי שלה עם הימין הכלכלי בישראל. מה שנבקש לעשות בשורות הבאות הוא לעמוד על מה שהתורה מלמדת אותנו על תפקידה של המדינה בתחום חשוב זה של רווחה.

מדינה – "השמנה היא אם רזה?"

השאלה החופפת ברקע של הדיון היא שאלה עקרונית ביותר ביחס למדינה בכלל. האם התורה תומכת במדינה "שמנה" – הלוקחת אחריות על תחומי חיים רבים ככל האפשר או במדינה "רזה", הלוקחת אחריות על מרחב צר של תחומי חיים? בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים תורניים המצדדים במדינה "רזה" ככל האפשר. אולם בטרם נבקש לענות על השאלה, ניעזר בהמשגה חשובה ששמעתי מפרופ' משה קופל, מראשי 'פורום קוהלת', המעלה בהקשר לכך שתי שאלות: (א) האם תפקידה של המדינה היא לקדם רווחה?  (ב) האם תפקידה של המדינה הוא לקדם ערכים ומידות טובות?

     לשאלות אלו ניתנו ארבע תשובות עיקריות. התפיסה הגורסת כי תפקיד המדינה לקדם את הרווחה נמצאת בשמאל הכלכלי (סוציאליזם); ואילו הימין הכלכלי השמרני (כמו המפלגה הרפובליקנית בארה"ב) מדגיש את ההיבט המוסרי של חיי האזרחים (שמרנות). בשני הקצוות נמצאות עוד שתי תפיסות: בקצה האחד התפיסה ה'סטייטיסטית', הרואה את המדינה כאחראית גם על הערכים וגם על הרווחה – תפיסה  שניתן לזהות אותה עם 'הפועל המזרחי' בימיו הטובים, וכיום ניתן לזהות אותה דווקא עם השמאל הפרוגרסיבי, המבקש להשתמש בכוחם של המדינה ובית המשפט כדי לכפות את הערכים הליברליים הקיצוניים שלו על כולנו, לצד אחיזה בתפיסה כלכלית סוציאליסטית. ובקצה השני – התפיסה ה'ליברטריאנית', אותה ייצגו במערכות הבחירות של שנת תשע"ט משה פייגלין ומפלגת 'זהות', הגורסת כי על המדינה לצמצם את פעילותה לתחומים הכרחיים בלבד, ולהימנע מעיסוק בערכים וברווחה כאחד.

     תמיכה חזקה בתפיסה הימנית-שמרנית עולה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ד ה"י), כשהוא מציג את הקווים המנחים לפעילותו של המלך בישראל:

ובכול יהיו מעשיו לשם שמים. ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'. שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר: "ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו, ונלחם את מלחמותינו".

הרמב"ם מציג שתי קומות של תפקיד המלך: קומת המסד היא קומת הצרכים של הציבור, שהוא זקוק לבטחון פנים (משפט) ולבטחון חוץ (מלחמות). בהגות המדינית המודרנית, שני תפקידים אלו כוללים בתוכם את "המונופול על הפעלת הכוח". על גבי זה ישנה קומה נוספת התובעת ממנו קידום של ערכים דתיים ("להרים דת האמת") וחברתיים (למלא העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים") ולשם כך "להילחם מלחמות ה'" – שהן הרבה מעבר למה שביקש העם מן המלך: "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".

חינוך במקום חקיקה

ומה בנוגע לרווחה? הרמב"ם לא כותב בהלכות מלכים כי תפקידו של המלך בישראל הוא לדאוג לעניי העם. יתירה מזאת, גם בהלכות מתנות עניים, כאשר הוא מדבר על מצוות הצדקה, הוא מתייחס רק לשני מעגלים: חובת האדם הפרטי וחובת הקהילה, אך לא למדינה. ומכל זה עולה כי דעתו של הרמב"ם עולה בקנה אחד עם התפיסה הרואה את תפקיד המדינה בקידום של ערכים ולא בקידום של רווחה. כך עולה גם מן התורה עצמה, שגם כאשר היא עוסקת בצדקה וחסד בתקופות בהן העם יושב בעם עצמאי בארצו ומקיים שמיטה ויובל במלואן (בפרשת בהר ובפרשת ראה), היא מדברת רק על הצדקה האישית ולא על הצדקה הממלכתית. כל זה מעלה בפנינו את השאלה: האם יעלה על הדעת כי מלכות ישראל תתעלם מגורלה של דלת העם ותפקיר אותה לחרפת רעב ומחסור? הלב היהודי ממאן לאמץ תשובה כזאת.

     דומה כי הרמב"ם עצמו נענה לאתגר הזה והוא נותן לו תשובה אחרת. במורה הנבוכים (ח"ג פרק כז), מתייחס הרמב"ם לתפקודה הרצוי של כל חברה אנושית, וכותב:

ואמנם תיקון הגוף יהיה כתיקון ענייני מחייתם קצתם עם קצתם. וזה העניין יושלם בשני דברים: האחד מהם, להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכול. והשני – ללמד כל איש מבני אדם מידות מועילות בהכרח, עד שיסודר ענין המדינה.

איך תיווצר חברה מתוקנת? – לא על ידי חוקים הנאכפים בידי הרשויות ולא בכך שהממסד דואג בעצמו לעניים, אלא על ידי חינוך למידות טובות. "להסיר החמס" – זה לא רק מניעת גזל, רמאות או כל עוול אחר. זה כולל בתוכו שלילה של כל התנהגות אנוכית שאינה מביאה בחשבון את "תועלת הכול". וכהשלמה לזה, "ללמד כל אדם מידות מועילות בהכרח" – אלו מידות של חמלה ונדיבות, אהבת הבריות ואחווה חברתית. כל אלה הם שיביאו לכך "שיסודר עניין המדינה".

"למלא העולם צדק[ה]"

מכל זה עולה כי אף אם נאמר שאין למלך אחריות ישירה על התחום החברתי, יש לו תפקיד משמעותי ביותר, המורכב מכמה רבדים:

     הראשון שבהם הוא תפקידו לקדם ערכים ומידות טובות של אחווה ונתינה בקרב כל בני העם. אומה שכל בניה חדורים בתודעה זו לא תפקיר אף אחד מבניה למחסור. היא לא תזדקק לשם כך לכוחה הכופה של המדינה, אלא תעשה זאת מכוח המידות הטובות של חבריה. זהו עומק תפקידו של המלך "למלא העולם צדק". לדעת הרמב"ם (מו"נ ח"ג פנ"ג), "צדק" אינו מילה נרדפת ל"משפט", אלא:

מִלת 'צדקה', היא נגזרת מ'צדק', והוא היושר. והיושר הוא להגיע כל בעל חוק לחוקו, ולתת לכל נמצא מן הנמצאות כפי הראוי לו.

במילים אחרות – "למלא העולם צדק" הוא ליצור חברה אנושית שבה כולם הם אנשי צדקה, הנותנים לכל אדם את מה שהוא ראוי לקבל בהיותו נברא בצלם א-להים, אף אם אינו יכול לתבוע זאת בדין.

     על גבי הרובד הזה ניתן לראות רובד שני: אם לכל האזרחים אכפת מגורלם של אחיהם, והם מזהים מצוקה שדווקא השימוש בכוחה הכלכלי, השלטוני הארגוני והטכנולוגי של המדינה הוא שיתן את המענה המיטבי, הם יבקשו מהנהגת האומה להיות שליח נאמן שלהם כדי לסייע לאחיהם בדרך היעילה ביותר.

     שני רבדים אלו עומדים על גבי רובד תשתיתי ביותר, והוא מידותיו הטובות של המנהיג עצמו והדוגמה האישית שהוא מציב בפני כולם. כך מתאר הרמב"ם (הל' מלכים פ"ב ה"ו) את אישיותו של המלך בישראל:

ציווהו להיות לִבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: "ולִבי חלל בקרבי". ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו". ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים.

ניתן ללמוד זאת גם מסיפור לידתו של דוד המלך במגילת רות. המגילה פותחת באכזבה שנחל העם מאלימלך (זה שאמר על עצמו "אלַי תבוא מלכות"), שהיה מצופה מממנו לפרנס את תושבי בית לחם שסבלו מן הרעב. ציפייה זו לא נבעה מעושרו אלא ממעמדו כמנהיג וכ"פרנס הדור". אלימלך לא החזיק בידו כספי ציבור, והדרישה כלפיו הייתה להוציא לשם כך מכיסו הפרטי. לידתו של דוד, כתוצאה ממעשה החסד האישי של בועז עם רות ונעמי, באה להדגיש את היותה של מידת החסד מוטבעת באופיים של מלכי ישראל, עד כדי כך שגם הגויים ידעו לומר (מל"א כ, לא):

הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל, כי מלכי חסד הם...

מדינה של צדק[ה]

בהלכות מתנות עניים (פ"י ה"א) כותב הרמב"ם:

ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: "בצדקה תיכונני".

"כיסא ישראל" – הוא המדינה היהודית, ו"דת האמת" היא האמונה היהודית. ואם כן, בניית חברה של 'צדיקים' – דהיינו אנשים בעלי מידות טובות העוסקים בצדקה, היא חלק בלתי נפרד מן המגמה "להרים דת האמת", העומדת לצד מגמת התיקון החברתי, שהיא "למלא העולם צדק" (במובן של צדקה). שתי המגמות הללו מבקשות לתקן את העולם בשני מובנים המשלימים זה את זה – במובן הדתי-אמוני ובמובן החברתי

     הציונות הדתית, כקבוצה מנהיגה בישראל, איננה קבוצה הנותנת את קולה בבחירות למפלגות המבקשות לנהוג כ"רובין הוד" הלוקח בכפייה מן העשירים ומחלק לעניים. היא קהילה של אנשי חסד הדורשים קודם כול מעצמם, ורק לאחר מכן מבקשים מן המדינה להשלים את החסר. מדינה יהודית היא מדינה שראשיה ושריה, יועציה ושופטיה, נוהגים באחריות חברתית ברמה האישית ובכך מהווים דוגמה ומופת לאומה כולה, ומתוך כך – לעולם כולו.

 

*   הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.

פורסם בעיתון 'בשבע', י"ח אייר תשפ"א.