מדוע הקמנו את מרכז "אחווה"?

מדוע הקמנו את מרכז "אחווה"?

מדוע נדרש היה להקים עוד מכון מחקר, שיעסוק בנושאי חברה ורווחה? האם החזון שלו מסתפק ביישומה של ההלכה בעוד תחום בחיים המודרניים, או שמא יש בו ערך מוסף ייחודי?

מחבר: הרב עזריאל אריאל

מה היה חסר בפסיפס של מכוני המחקר התורניים בציונות הדתית, לפני שהוקם מרכז "אחווה"? ישנו מגוון רחב של מכונים, העוסקים בחקלאות ובכלכלה, בביטחון וברפואה, בכשרות ובטכנולוגיה, במשפט ובהלכות מדינה, ואף בחזון העתיד של בניין בית המקדש. חלקם עוסקים יותר בעולמו של הפרט וחלקם מדגישים יותר את עיצובו של המרחב הציבורי ואף את דמותה של המדינה היהודית. מדוע נדרש היה להקים עוד מכון מחקר, שיעסוק בנושאי חברה ורווחה? האם החזון שלו מסתפק ביישומה של ההלכה בעוד תחום בחיים המודרניים, או שמא יש בו ערך מוסף ייחודי?

א. פרדוקס העשייה החברתית

המתבונן במציאות יוכל להבחין בתופעה פרדוקסלית. כשמדובר בעשייה חברתית ברמה האישית – הציבור הדתי התברך בעשייה רבה ביותר: ממתן צדקה ומעשי חסד ברמה האישית והקהילתית, ועד מפעלי חסד גדולים ברמה הארצית. אולם לכל המפעלים החברתיים של הציבור הדתי – מקטנם ועד גדולם – מכנה משותף אחד: הם מבוססים על תודעת האחריות החברתית של הפרט ואינם אומרים כמעט דבר וחצי דבר על תפקידה של המדינה. מנגד, גם בצד השני של המפה הפוליטית ישנם ארגונים חברתיים, אלא שברוב המקרים הכיוון שלהם הפוך. הם ממעטים להסתמך על אחריותו של הפרט ומרבים לעסוק בתפקידה של המדינה. עיקר עיסוקם הוא בחשיבה על המדיניות החברתית ברמה הלאומית. הם אוספים נתונים, עורכים מחקרים, מייצרים ניירות עמדה, מופיעים בתקשורת ובכנסת ומקדמים סדר יום חברתי. תופעה זו מעוררת תמיהה, שכן ברוב שנותיה של מדינת ישראל עמד בראש שירותי הרווחה שר שומר מצוות. וכיצד לא נוצרה משנה תורנית סדורה שעל פיה יפעל המשרד לשירותים חברתיים, או בשמו הקודם: משרד הסעד, כמי שבא לממש את ערכי הצדקה והחסד של תורת ישראל? מדוע נרתם הלב היהודי החם לתפיסות חברתיות שצמחו בשדות זרים? האם מפני שתפיסות אלו מתאימות לרוח היהדות? האם מפני שאין ליהדות מה לומר על ההנהגה הציבורית הראויה בנושאים אלו, וכל אשר יש לה לומר מצטמצם לרמת הפרט, ולכל היותר מתרחב לרמת הקהילה – הכפר בהרי האטלס שבמרוקו או ה"שטעטל" של מזרח אירופה? האם כל זה נובע רק מכך שקרוב לאלפיים שנה לא חיינו חיי קוממיות ממלכתית?

     לכאורה יש כאן חלוקת עבודה, כאשר כל צד תורם את חלקו בתחומים שבהם יש לו יותר עניין ואף יתרון יחסי. אולם כאשר מעמיקים יותר, מגלים שמתחת להבדלים המעשיים בתחומי העיסוק עומדות שאלות יסוד הקשורות למהותה של המדינה ולזהותה.

ב. בין אחריות אישית למדיניות ממלכתית

השאלה אם לעסוק בצדקה פרטית או ממלכתית איננה טכנית בלבד. היא נוגעת ליסודות של המוסר החברתי. מי אחראי על גורלו של הזולת? אחיו ובני משפחתו, חבריו ובני קהילתו, או דווקא המדינה? האם המודל הראוי של מדינה הוא גוף ענק הפורש את חסותו על כל תחומי החיים, או דווקא גוף "רזה", המעודד את האזרחים לקחת בעצמם את האחריות על גורלם ועל גורל זולתם? במילים אחרות: האם המודל הראוי של המדינה הוא המורחב (שיש הרואים אותו כפשיסטי, העלול להגיע בקיצוניותו עד למחוזות האפלים ביותר), השולט בכל תחומי החיים של הפרט, או דווקא המודל המוקטן, המותיר במכוון מרחב גדול של פעולה ושליטה לאזרחים, ופועל בענווה גם מול בורא עולם, בידיעה שאין בידיו די תבונה כדי לנהל לבדו את כל תחומי החיים? או שמא, מכוונת אותנו התורה ל"שביל הזהב", המשלב בין שני המודלים בצורה מאוזנת?

     ומכאן עוד שאלות עקרוניות ביחס למדינה המודרנית: האם תפקידה של המדינה מתרכז בעיקר ברווחתם של האזרחים או במידותיהם הטובות? או בניסוח אחר: בגורלם או בייעודם? ניסוח זה, האחרון, של השאלה, מתחיל להפגיש אותנו עם שאלות ערכיות והשקפתיות, בהן יש לתורת ישראל עמדה משלה.

ג. בין שוויון לאחווה

העברת מרכז הכובד של האחריות החברתית אל השלטון יוצרת מיניה וביה שינוי גדול נוסף בתפיסה. האחריות של הפרט פועלת במעגלים ההולכים ומתרחבים: אחריותו לפרנס את עצמו, אחריותו למשפחתו הגרעינית, לחבריו הקרובים, למשפחתו הרחבה ולקהילה שבה הוא חי, ומעבר לכל זה – לאחיו בני עמו. אולם כאשר מדובר על מדינה, היא מחויבת לנהוג בשוויון מלא כלפי כל אזרחיה. ומאחר שכך הם פני הדברים, הערך המכונן של העשייה החברתית חדל להיות הערך היהודי של האחווה והוא מוחלף בערך השוויון.

     שינוי זה הוא הרבה יותר רדיקלי משנדמה. ערך האחווה אינו מחייב אותנו למחוק את הפערים הכלכליים בין בני האדם. הוא דורש רמה גבוהה של אכפתיות בין-אישית, ומכוחה – לספק לכל אחד את מה שנחוץ לקיומו, ואף את מה שחיוני לו ברמה הסובייקטיבית, "די מחסורו אשר יחסר לו", מתוך היכרות אישית ורגישות אנושית. ואילו ערך השוויון אינו מודד כלל את העוני – לא האובייקטיבי ולא הסובייקטיבי – אלא את הפערים הכלכליים עצמם, שהוא רואה עוול בעצם קיומם. כל זה מכתיב מדיניות שונה לחלוטין. אם אתה מגדיר אחרת את הבעיה, ממילא הפתרונות שלך שונים במהותם.

     ולאחר שהוסכם להשתית את האחריות החברתית על ערך השוויון האוניברסלי ולבטל את ערך האחווה הפרטיקולרית, לא נותר אלא לראות את האחווה כלפי בני העם, המבחינה בין מעגל השייכות הקרוב, הלאומי, לבין מעגל השייכות הרחוק, האוניברסלי, כדבר פסול מוסרית, עד כדי הוקעתו כ"גזענות". אומנם במשך זמן רב הבחינו הארגונים החברתיים משמאל בין המעגל הקרוב, של אזרחי המדינה, לבין המעגל הרחוק, של אזרחים זרים; אולם בשנים האחרונות היטשטשה גם הבחנה זו, תוך שהם נאבקים לכלול באחריות החברתית גם את המסתננים מאפריקה. וזאת מבלי להבחין בין הפליטים המעטים שבהם לבין מהגרי העבודה הרבים שביניהם. וגם לאחר התפתחות זו, מדגישים ארגונים אלו את המעגל האזרחי תוך טשטוש מכוון של המעגל הלאומי.

ד.  פירוק המשפחה

התפיסה המשחררת את המשפחה מכל אחריות לבניה (החל מהרגע שבו הם יוצאים למעון התינוקות או לגן הילדים) ומטילה אותה על המדינה, פועלת בעקיפין (ולעיתים גם במישרין) לפירוקה של המשפחה. ככל שהמדינה מעמיסה על שכמה תפקידים מסורתיים של המשפחה, כך נעשית זו האחרונה מיותרת, ואף מעיקה. ההסבר לכך הוא תמיד הצורך לדאוג לאלה שלא שפר גורלם ולא זכו לקשרים תומכים של משפחה חזקה, אולם הנטייה לייצר פתרונות רדיקליים ולא להסתפק בפתרונות נקודתיים מובילה בהמשך הדרך לפגיעה אנושה בערכי המשפחה.

     זאת ועוד. אם נשאל את עצמנו, מהם הערכים היסודיים ביותר שעליהם אמורה להיות מושתתת חברה יהודית? התשובה האינטואיטיבית תכלול רשימה של ערכים ומידות טובות: נאמנות, חברות, רעות, חסד, נתינה, רחמים, נדיבות, אהבת הזולת, אחווה, חמלה, רגישות, הזדהות, אמפתיה, ויתור, שלום, כבוד הדדי, אחריות, מחויבות, הגינות, הוגנות, מסירות, אכפתיות, המשכת מסורת, שרשרת הדורות, כבוד למקורות סמכות, השלמה הדדית בין שונים, ערכים משותפים, זהות משותפת, הכרת הטוב ועוד. לא נדרשת זכוכית מגדלת כדי להבחין בכך שרשימה זו זהה לחלוטין לרשימה של ערכי המשפחה. לעומת זאת, התפיסה הבולטת בשיח של ארגונים חברתיים רבים מדגישה רשימה שונה של ערכים, וביניהם: זכויות, צדק, שוויון, משפט, חוק, אזרחות טובה. גם אלו הם ערכים ראויים וחשובים, אולם הדגשת יתר שלהם יוצרת חברה מסוג אחר, המבקשת גם לעצב מחדש את המשפחה ברוחם של ערכים אלו ובכך, בעצם, לפרק אותה.

     ההבדל בין רשימות הערכים סובב בסופו של דבר סביב ציר מרכזי אחד. מה מגדיר את היחסים בין הפרטים? ערכי המשפחה מבוססים על ערך הברית, בעוד התפיסה החברתית המקובלת כיום בעולם הרחב, המדגישה את המדינה כמסגרת הנושאת באחריות החברתית, רואה את הקשרים שבין חבריה כסוג של חוזה או "אמנה חברתית". על פי תפיסה זו, גם המשפחה, כמו המדינה, איננה ישות טבעית אלא הסכמית, היונקת את התוקף שלה מן המדינה וחוקיה. התפיסה היהודית, לעומת זאת, רואה את המשפחה ואת האומה הצומחת ממנה כישות טבעית, שהיא התשתית לכל מבנה חברתי רחב יותר, ומתוך כך אינה רואה את המדינה כחוזה בין פרטים אלא כברית בין בניה של משפחה מורחבת.

ה. שאלה של מהות ושאלה של זהות

מכל זה עולה כי הבדלים אלו שבין התפיסות החברתיות חורגים מן התחום הצר של המדיניות החברתית, ונוגעים בשאלות יסוד של מהות המדינה ושל זהותה. האם מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי (שמתוך כך נוהג באחריות ובהגינות גם כלפי שכניו שאינם יהודים) או מדינת כל אזרחיה? האם היא נועדה לממש את המטרות ואת החזון של העם היהודי לדורותיו או רק לספק שירותים טובים לאזרחיה? האם היא אמורה לינוק מן המורשת היהודית על כל רבדיה או להינתק ממנה ולהיאחז בשיפוליהן של אידיאולוגיות מערביות שונות, ואף הרדיקליות שבהן?

ו. מאינדיבידואליזם לאורגניזם

השפה ה"אזרחית" שבה מתנהל השיח החברתי יוצרת שינוי תודעתי נוסף. על מה מתבססת האחריות החברתית? על "שיח הזכויות", הממוקד ביחיד התובע את זכויותיו, או על משהו אחר, הממוקד דווקא בנותן – באופיו הטוב, באחריות שעליו לגלות, בתודעת האחווה שלו – ומתוך כל זה, אף בחובתו כלפי זולתו?

     התשתית הרעיונית שעליה עומדים כל הוויכוחים הללו היא עמוקה עוד יותר. הארגונים מן הצד השמאלי של המפה אוחזים בהשקפת עולם אינדיבידואליסטית קיצונית, השמה במרכז את האינדיבידואל ורואה את סביבתו רק כמי שנתבעת לפעול למימוש זכויותיו. ולעומתם, האינטואיציה המדריכה את העשייה החברתית בעולמם של שומרי המצוות היא תפיסת עולם אורגנית, הרואה את היחיד כחלק ממשהו גדול ממנו: משפחתו, קהילתו, עמו ועוד. תפיסת האחריות החברתית כמימוש של ערך האחווה מניחה מיניה וביה כי יש גורם כלשהו ה"מאחה" בין הפרטים והופך אותם ל"אחים". את אותו גורם לא ניתן לראות בעיניים ואף לא למדוד אותו בניסויי מעבדה, ואף על פי כן ה"כלל" הוא ישות מטפיזית קיימת. לדעת חז"ל, עיקרון זה קיים בכל עם ועם, שיש לו "שר האומה", ממנו היא יונקת את קיומה ואת סגולותיה המיוחדות. וכמו כן הוא קיים גם בכל משפחה ומשפחה, "איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם". במילים אחרות, אותה "נקודה א-להית" חבויה היא ההופכת את הפרטים ליחידה אורגנית הקושרת את חבריה בקשר של ברית, ויוצרת ביניהם שיח של אכפתיות, רגישות ואחריות הדדית.

ז. משנה ברורה

בזמן שהתפיסה השמאלית מגובשת ובהירה, תוך שהיא מגובה במחקר אקדמי ובשלל דרכי ביטוי, לא כך הם פני הדברים באגף התורני. שם ישנן אינטואיציות המניחות בתוכן תפיסה חברתית הנובעת מן התורה שבכתב ושבעל פה, אבל לא משנה סדורה. אינטואיציות אלו יכולות להניע עשייה חברתית נרחבת ברמת הפרט. הן יכולות גם לגייס את הלב היהודי למימושו של סדר יום חברתי המנוסח על ידי אחרים. אולם בהיעדר משנה סדורה ושפה ברורה, אין לציבור הדתי דרך לדבר על מדיניות חברתית ברמת המדינה. ומתוך כך, כל סוגיות הזהות הקשורות בכך מטופלות בידי אלה הפועלים – במודע או שלא במודע – לטשטוש מוחלט של הזהות היהודית בכלל, וזהותה היהודית של המדינה בפרט.

     לכן, מרכז "אחווה" אינו רק "עוד מכון תורני יישומי". הוא לא מתמקד, כפי שניתן היה לחשוב, ביישום התורה בעוד תחום מתחומי החיים, אלא נוגע עמוק ב"סלעי קיומנו" הלאומיים.