לקראת תפיסת צדק תורנית

לקראת תפיסת צדק תורנית

ביקורת על הספר "וחי אחיך עמך"

מחבר: ד"ר ברוך כהנא

 

מעשה באדם שעבד במפעל בלתי אנושי. בעלי המפעל חשבו שרק תחרות קשה בין העובדים תביא לרווחים, ולא חסכו באמצעים לעידוד התחרות. משכורות העובדים החביבים עליהם הרקיעו שחקים, ושל אחרים התדרדרו. האווירה החברתית הייתה קשה: עובדים התקדמו ע"י השמצת חבריהם, נאמנות וחבירות לא יכלו להיווצר שם. כדי שלא להפוך למובטל, המשיך לעבוד במקום השנוא, והפנה את כל מאמציו לשמירה על ערכיו האישיים. במהרה יצר לעצמו קובץ מקיף של חוקים בנוסח: לא אלשין על חבריי! לא אגרר לקלחת ההשמצות ההדדיות, ועוד כאלה.

     לימים אותו עובד הפך בעצמו לבעל מפעל. עכשיו, אמר לעצמו, אוכל ליישם את הלקחים שלמדתי במפעל הקודם: אחלק לכל העובדים את קובץ החוקים שהכנתי שם, ואדרוש מכל העובדים לקיימו בדקדקנות.

     אמר לו מישהו: אתה כבר בעל מפעל משלך – למה לא תחשוב על שיטת ניהול חדשה, שלא תאלץ אנשים לרמות ולהשמיץ את חבריהם? למה להביא אותם למצב המעורר את מידותיהם השפלות ביותר, ואז לדרוש מהם לרסן את המידות האלה? כל עוד הוא היית שכיר בלבד, בלי שום השפעה על ניהול העסק, השאלה הייתה באמת איך לשמור על צלם אדם במציאות ההזויה הזו. אבל עכשיו, כשאתה בעל מפעל משלך, למה לא לחפש רעיונות חדשים?

  

זהו, לדעתי, מצבנו העכשווי. זמן רב התגלגלנו בגלות, נאלצים לשרוד במציאות שלא אנחנו עיצבנו. שרדנו  את הבירוקרטיה הקיסרית של רומא, את הפיאודליזם של ראשית ימי הביניים, את המלוכה האבסולוטית של סופם. כשיצרנו תנועה לאומית ובנינו מדינה, היה העולם שרוי בוויכוח בין קפיטליזם לסוציאליזם,  כך שבניית המדינה עמדה בסימן הוויכוח הזה- האם הכלכלה שנבנה תהיה קפיטליסטית או סוציאליסטית?

אבל כמעט שכחנו, יש גם תורה בסיפור הזה תורה האמורה לעצב את ערכי חיינו. מה אומרת התורה, על החיים הכלכליים? איך נכון לארגן אותם? התורה כוללת אינספור מקורות המתייחסים ישירות לנושאי כלכלה, אלא שרובם נכתבו בתקופה שבה לא הייתה מדינה. השאלה שהעסיקה אותנו הייתה איך לשמור על ערכינו בעולם שלא בנינו, ושאין לנו שום אחריות עליו. כתוצאה מכך, התורה שבידינו אינה אומרת הרבה על ניהול מדינה. היא יודעת מה מותר ומה אסור לעשות בעולם המנוכר לערכינו, ואיך לשמור בו על צלם אנוש. יש לה גם מה לומר על ניהול קהילה, אבל היא כמעט לא עוסקת במסגרות יותר רחבות. השאלה פשוט לא התעוררה כשלאנשי המדינה לא הייתה תורה, ולאנשי התורה לא הייתה מדינה.

אבל הדברים השתנו, ויש לנו מדינה. עכשיו השאלה היא אחרת- לפי אילו ערכים נעצב את החברה, הכלכלה והתרבות? מה אומרת התורה על חיי כלכלה טובים וצודקים, התורמים לאושר הכללי? נכון שבינתיים השאלה עוד לא ממש דוחקת. כל עוד הנהגת המדינה היא חילונית, ה"דתיים" עוד נמצאים במקום המוכר והבטוח, ומסתפקים בניסיון שלא לעבור על איסורים מפורשים. אבל מה יהיה אם (וכאשר) יקום דור של אנשי אמונה, שישאלו את מוריהם על המשטר הכלכלי הראוי?

 התשובה אינה יכולה להינתן במונחי הוויכוח הנדוש, בין הסוציאליסטים והקפיטליסטים. התורה קדמה לשתי השיטות באלפי שנים- האם סביר שהיא תהיה זהה לאחד מהם? האם לא יותר הגיוני לחשוב שיהיו בה יסודות משתיהן, שיהיו משולבים במסגרת-על אחרת לגמרי?

לא רבים הם העוסקים ברצינות בשאלות האלה, וכנראה דרך ארוכה לפנינו עד שנדע להתמודד עמן- וכאן אני מגיע לספר המאמרים החשוב שיצא זה עתה, "וחי אחיך עמך". ספר המהווה, לדעתי, צעד משמעותי בדרך הזו. כדאי להתבונן בכמה תובנות פשוטות, לכאורה, הכלולות בו- חלקן נאמרות ממש כבדרך אגב- הראויות להיות בסיס לכל דיון בנושא.

למשל, כבר במבוא מסביר הרב עזריאל אריאל ש

"מצד אחד עומד הקפיטליזם, המבוסס על תפיסת עולם אינדיבידואליסטית, שמתוכה הוא מדגיש את ערך החירות. מצד שני עומד הסוציאליזם, המדגיש את ערך השוויון. ומבט מעמיק מזהה גם אותו עם תפיסת עולם אינדיבידואליסטית. מצד שלישי עומדת התפיסה היהודית, הנמצאת בתווך בין שתי התפיסות הללו תוך שהיא חולקת על שתיהן. היא לא אוחזת באינדיבידואליזם הקיצוני, וגם לא בקולקטיביזם קיצוני, אלא בתפיסת עולם אורגנית, ומתוך כך היא מדגישה את ערך האחווה..." (7).

זוהי טענה קצת מפתיעה, שהסוציאליזם, כמו הקפיטליזם, בנוי על תפיסה אינדיבידואליסטית. הסברו של המחבר הוא ששתי התפיסות רואות את החברה כתוצר של "אמנה חברתית" שנחתמה בין יחידים. הוויכוח העיקרי ביניהן הוא מה אמורה אמנה כזו לכלול. צד אחד טוען שעיקרה של כל אמנה הוא השוויון שהיא יוצרת בין חבריה, והצד האחר טוען שרק אנשים שני חורין יכלו ליצור ביניהם אמנה כזו, ולכן אסור לה לפגוע בחירותם. לעומת בתיהן, התפיסה שהמחבר רואה כ"יהודית" מבוססת על ראיית החברה כמשפחה מורחבת, ומה שחשוב בחיי משפחה אינו ה"שוויון" המלאכותי שבין חבריה, אלא התגייסות כולם למען אושרו של כל חבר וחבר (כשכל אחד מצמצם את עצמו למען זולתו).

     אפשר להסכים ואפשר לחלוק על הטענה (לדעתי היא משכנעת), אבל יותר ממנה חשובה בעיני ההגדרה החדשנית של מטרת המחקר: יציאה מהוויכוח העקר בין שתי השיטות הכלכליות הקיימות, וחיפוש אחרי יסודות לשיטה אחרת, טובה וצודקת משתיהן.

     והנה עוד תובנה של אותו מחבר: במאמר מכונן מברר הרב עזריאל את עמדתו החברתית-כלכלית של הרב קוק. הוא מביא את הפסקה המפורסמת של הרב, שבה הוא מסביר ש"המדינה הרגילה" (כלומר, תפיסת המדינה המערבית) היא לא יותר מ"חברת אחריות גדולה", וטוען שהמדינה הישראלית, לעומתה, צריכה להקדיש את עצמה להגשמת אידיאלים עליונים. המחבר מסיק מכך ש

"הדאגה למצבו הכלכלי של הפרט אינה מתפקידה של המדינה".

ומוסיף:

"ואכן, גם בתנ"ך אין אנו מוצאים מחויבות ברורה של מלך  בישראל לעסוק בצדקה באופן ממלכתי" (119).

ומעיר על כך אביו, הרב יעקב אריאל:

"מצבה המוסרי של החברה הוא כן מעניינה של המדינה" (שם). 

בהמשך הוא מביא לכך גם אסמכתה מקראית:

"כתוב שדוד עשה 'צדקה לכל עמו', ולא מסתבר שיכול היה לפרנס את כל עניי ישראל מכספו הפרטי".

כמה פשוט והגיוני! לפנינו ראייה מקראית לצורך במערכת צדקה ממלכתית. אלא שערכם של הדברים האלה הוא הרבה מעבר לתוכנם הספציפי. יש בהם הכרה בכך שאי אפשר להפריד בין המציאות הכלכלית, החברתית והרוחנית של מדינה. וכשאנחנו בונים את הכלכלה על בסיס של תחרות וחמדנות, איננו יכולים ללמד, בו בזמן, ש"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". איש אינו טוען שהקפיטליזם הוא שהמציא את המידות האלה. הן טבועות בנו – כמו מידות רעות רבות אחרות – מלידה. אבל הקפיטליזם מעצים אותן ומתבסס עליהן. השאלה החברתית, התרבותית והכלכלית, היא בעצם הרחבה של שאלות המוסר המוכרות: נכון, יש בנו מידות "המוציאות אותנו מן העולם"- אבל איך אנחנו מתייחסים אליהן? מטפחים אותן ומבססים עליהן את הישגינו, או מנסים לרסן ולעדן? בכל מקרה, אי אפשר לחנך את הפרט בצורה אחת, ולבנות את החברה על ההנחה ההפוכה. זה לא ילך!

ולכן, כשהרב יעקב אריאל מכניס לדיון הכלכלי מערכת שיקולים רוחנית, זוהי מהפכה לעומת השיח הכלכלי הנוכחי, שפשוט אינו מכיר שיקולים כאלה. השיח הזה שואל כיצד  מגבירים את הצמיחה, ולפעמים גם כיצד היא מתחלקת. השאלה איזו דמות אדם יוצרת המציאות הכלכלית פשוט אינה עולה לדיון (מדובר, כמובן,  בצעד שהוא מהפכני רק מנקודת הראייה של השיח הכלכלי-קפיטליסטי. בשיח התורני יש לא מעט הקבלות כאלה, בין המוסר הפרטי והחברתי. הרב יעקב אריאל עצמו מצטט את הקבלתו של הכוזרי בין "החסיד" המושל על כוחות נפשו, ו"המושל" המנהיג את מדינתו בצדק (120).

יש אומרים (באזני שמעתי טעונים כאלה) שהמקורות היהודיים הרלוונטיים אינם מתייחסים כלל למדינה, ואינן עוסקים בדרך ניהולה. שהשיח היהודי עוסק לכל היותר בניהול קהילה, וכל אמירה החורגת מהמקורות הכתובים היא "על אחריות האומר" בלבד. המדינה, לפי הטעון הזה, יכולה להתנהל כרצונה, התורה אינה מתעניינת בה. כמה חשובה, לכן, אמירתו הפשוטה של הרב יעקב אריאל ש

"המדינה היא קהילה גדולה ובוודאי אינה פחותה ממנה".

צריך לחזור ולשנן: המקורות שבידינו נכתבו כשלא הייתה מדינה, וזו הסיבה שאינם עוסקים בה. כל הלכות הקהילה הן תוצאת הרצון לשמור על אופי תורני גם בחיי הגלות. האם יכול מישהו לקרוא בספר דברים, למשל, ולחשוב שהתורה אינה מתעניינת בניהול "הקהילה הגדולה" של המדינה?

     לטעמי, לא כל המאמרים בספר "דבקים במטרה" של חיפוש דרך תורנית עצמאית. מאמר מרתק וחשוב של הרב זאב שמע עוסק בתפיסתו הכלכלית של המהר"ל. ברוח הספר, גם המאמר הזה טוען ש"תפיסתו של המהר"ל "אינה סוציאליסטית ואף לא קפיטליסטית" (79), אלא שלצד זה הוא קובע ש

"המדיניות הכלכלית צריכה להתבסס על תפיסת השוק החופשי, רק במקרים שבהם מדיניות השוק החופשי עלולה להוליד פגיעה קשה בפרנסתו יש מקום להתערבות מצד המדינה" (78).

דברים נכונים כשלעצמם, אבל צריך להמשיך ולשאול – האם מדובר ב מובן המודרני של "שוק חופשי"? איך יוסבר, לפי מושגי התחרות העכשוויים, איסורו של רבי יהודה למשוך קונים ע"י מבצעי מתנות למיניהם (סנהדרין, ס, א)? להלכה, אגב, נפסק שמבצעים כאלה הם מותרים – אבל רק בתנאי שגם החנוונים האחרים יכולים להציע מבצעים כאלה. במושגי התחרות העכשוויים, כל הדיון הוא הזוי. רשתות יוצאו במבצעי הנחות שמטרתם המפורשת היא לזרוק את המתחרים מן השוק. כל הדיון התלמודי ניתן להבנה רק לאור תפיסה הרואה בחברה כולה מעין משפחה מורחבת (תפיסה אורגנית, בלשונו של הרב עזריאל אריאל). אם כך, נכון שהתורה מתירה שוק חופשי, אבל מדובר בשוק שונה מאד בהנחות היסוד שלו ממה שאנחנו מכירים.

ואגב כך, הרב שמע מביא את דברי המהר"ל האומר

"בשביל צעקת העניים שיהיה להם חיות, היו כופין".

(כלומר, כופים את הציבור על פרנסתם. 68). הוא מסיק מכך שאין לעניים זכות לתבוע מהמדינה בבית דין. לדעתי אלה הם דקדוקי עניות (תרתי משמע). אם המדינה חייבת לפרנסם, האם אפשר למנוע מהם להגיש בג"ץ שיחייב אותה למלא את חובתה? צריך לחזור להנחה המתודית: אי אפשר לבנות את תפיסתנו רק על פרטי ההלכות, שמראש התכוונו ליצור "אי תורני" בסביבה אנטי תורנית. במקום זה, עלינו לשאול את עצמנו איזו מין חברה מצווה התורה לבנות, ואילו מוסדות עלינו להקים כדי לקרב את החברה לחזון התורני.

כשהתורה עוסקת בנושאי יובל ושמיטה, למשל, היא אינה משכפלת מושגים שהיו מוכרים ונדושים בזמן הינתנה, אלא יוצרת מושגים משלה. היא אינה מנחה כמובן מאליו משטר שבו יכול המלך ליטול לעצמו כל קרקע שירצה (כפי שהיה מקובל בכל מלכויות הסביבה, ונבות הכרמלי יוכיח). היא יוצרת משטר כלכלי שבין מטרותיו מניעת הצטברות ההון בידי מעטים, סיכול התפתחותו של מעמד עבדי נצח (לפחות בתוך עם ישראל), והקפדה ע"כ שלכל אזרח יהיה מקור פרנסה משלו (שאפשר לאבד אותו באופן זמני בלבד). אנחנו צריכים לבחון מה היו תוצאות המשטר הזה בזמנו, כשקרקע הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ולחשוב איך מגיעים היום לתוצאות דומות.

אחזור למאמרו החשוב של הרב עזריאל, המציג את עמדת הרב קוק בשאלות האלה. המאמר כולו מרתק, ומציג תחום שהוא פחות מוכר בהגותו של הרב. זה המקום לגילוי נאות: שמחתי לראות שהרב עזריאל מתייחס לפסקה מרתקת של הרב, העוסקת בפערי מעמדות בין בעלי הרכוש לבין המעמד העמל. הפסקה הזו מרתקת, בין היתר משום שהיא דומה להפליא לדבריו של מרקס באותו נושא. אינני מתאפק מלהביא אותה כלשונה:

הגרם של עיוות דרכי החברה האנושית, עד שיבאו למשפטים מעוקלים כאלה, בא מהעדר שיווי המשקל בין הנהנים והעמלים. כי כל אדם לעמל יולד וכ"א חייב לעבוד בחוגו להיטיב ולהרוויח, תחת מה שהוא נהנה מרכוש המציאות. ואז מהלך הרכוש הולך בדרך ישרה... אבל כשמתעוותים הסדרים, וימצא חלק רשום מהחברה הכללית שאוכל ואינו עושה, לא פעולה רוחנית ולא פעולה חומרית, שיווי המשקל נאבד והחברה הולכת כאניה בים זועף, והמון של חומסים האוכלים ואינם עושים מתרבים, עד שבני אדם רואים בעיניהם את הגועל ואת הקלקול שיש מברואים חטפנים ומה שעל כל העול הכללי מכסה פני הלוט של אהבת המשפחה שבשביל כך הכל מצויר לצדק ויושר, כל עריצות וכל אכזריות, מראה הרעב האיום שסוף כל סוף אהבת עצמו היא על כל מתגברת. ובני אדם אוכלים בשר בניהם ובנותיהם (עין אי"ה, שבת א', פרק שני, רכז )

לפני זמן מה ציטטתי את הפסקה הזו במאמר שהתפרסם בספר "מסע אל האחווה". הרב עזריאל מביא את פרשנותי לפסקה, אבל טוען שהיא אינה מוכרחת: לדעתו, "פרשנות זו מבוססת על ההנחה שעצם ההתעשרות מתוך תחרות חופשית היא גזל". אבל ייתכן שהרב "מדבר על גזל כפשוטו". כלומר, סתם גזלנים החוטפים את רכוש הזולת.

האומנם?! קשה לטעון שמי שמדבר על "משפטים מעוקלים" ועל "העדר שיווי המשקל בין הנהנים והעמלים", מתכוון רק לגזל פשוט. נכון שלא מדובר פה על כל התעשרות, אלא על מצב שבו מישהו אחד עובד ומקבל פרוטות, ומישהו אחר נהנה מפרי עמלו. האם כל תחרות חופשית חייבת להביא למצבים כאלה? מי שטוען כך משמיץ את התחרות הכלכלית הרבה יותר מכפי שהייתי מעלה על דעתי. מצב כזה נובע באמת מתחרות, אבל תחרות מעוותת שמטרתה רמיסת הזולת – לדעתי, בדיוק סוג התחרות שהתורה רוצה למנוע. הרעיון אינו לפגוע ביוזמה החופשית, אלא לנתב אותה כך שלא תיצור פערים בלתי נסבלים (שבסופו של דבר, מסביר הרב בפסקה הזו, באמת מובילים לגזל כפשוטו).

ורק כדי להראות שזו אכן דעתו של הרב, אביא פסקה נוספת, שבה הדברים הם עוד יותר ברורים:

"הפועל, האיכר, בעל המלאכה, אלה האנשים הפשוטים, הם מייסדי התרבות, והם המקיימים בפעולותיהם את החברה האנושית, ומ"מ המשתמשים בכוחותיהם הם אחרים, הסוחרים, המנהיגים, המושלים, אשר מזה באה הצעקה הגדולה בעולם החברותי המביאה למהפכות" – עד כאן תיאור מצב. אבל הרב מתריע – "ומ"מ המהפכות לא יתנו את האושר כ"א כאשר אלה הפועלים הממציאים הראשונים של המכשירים, ישתמשו בכל הכשרונות שבאו ויצאו אל הפועל ע"י כל אלה הידיים השניות שלקחו בידם את פרי עבודתם, באותו השכר המועט ואותה ההכרה הקטנה של הממציאים". (פנקסי ראי"ה, ב, ע' ר)

במילים אחרות – המצב שבו פועלים, איכרים ובעלי מלאכה, מקיימים בפעולותיהם את החברה האנושית, והסוחרים המנהיגים והמושלים נהנים מפירות עמלם, הוא מצב מעוות המביא בהכרח למהפכות. אלא שמטרת המהפכה חייבת להיות יצירת מצב שבו כל אחד משתמש בכוחותיו ובכל הכישרונות שניחן בהם, וגם יקבל את הגמול הראוי עליהם (סביר, לדעתי, שהרב – הכותב זאת בתקופה בה החלו להתפרסם כבר תוצאותיה הנוראות של המהפכה הרוסית – מסביר בכך את הסיבות לכישלונה המחפיר).

אבל הביקורת היא זניחה לעומת ההישג הגדול של הספר – בחידוש המתודי שהוא מביא לדיון בשאלות החברתיות, ובעצם העלאת הנושא לסדר היום שלנו. אולי כדאי גם לציין את העריכה המוקפדת והכריכה המרגשת (בעיני), המראה ידיים לוחצות זו את זו בחיבוק אמיץ. שורה תחתונה: ספר חשוב.