זה דבר השמיטה

זה דבר השמיטה

תפיסה רווחת מציגה את תכלית השמיטה לקדם שוויון חברתי, אך מעיון במקורות עולה שייעודה העיקרי הוא לעצב יחס אחר אל הרכוש ולמוסס את הקשיחות של זכות הקניין...

מחבר: הרב עזריאל אריאל

הוגים חברתיים רבים ראו את מצוות השמיטה כנותנת ביטוי לתפיסתם החברתית-כלכלית. השמטת החובות, הפקרת היבול, איסור המסחר – כל אלה מורים לכאורה על שאיפה לביטולו של הרכוש הפרטי וליצירת חברה שיתופית ושוויונית. "השביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". לכך מצטרפת המצווה להשיב את הקרקעות לבעליהן ביובל, הנתפסת כשיטה למניעת היווצרות של פערים כלכליים, כאשר היא מונעת מצב בו עשירים יחידים משתלטים בהדרגה על כל הקרקעות ומותירים את כלל בני העם ללא אמצעי ייצור משלהם.

גן עדן סוציאליסטי או גיהינום קומוניסטי?

העמקה נוספת תראה שלא כך הם פני הדברים. ונתחיל ביובל. אמנם הקרקעות היו חוזרות לבעליהן המקוריים, על פי החלוקה הראשונית של הארץ. אולם זה לא יצר שוויון! הרי במהלך הדורות היו נחלות שנתחלקו בין יורשים רבים לעומת נחלות שנתחלקו בין יורשים מועטים. גם החלוקה הראשונית בימי יהושע לא הייתה שוויונית. הגמרא (ב"ב קיז) מציגה מנגנון מורכב של חלוקה, המשקלל את יוצאי מצרים ובאי הארץ באופן שיצר חלוקה בלתי שווה כבר בדור הראשון! אף אם ניתן לדחות את הטענות הללו, ולומר שאכן מנגנון היובל לא יוצר שוויון אבל מצמצם במידה משמעותית את הפער שבין העשירים לעניים, באים הגֵרים וטופחים על פניו. הם לא נטלו נחלה בארץ כלל ועיקר! ואז, גם אם הגר צבר נכסים והצליח לרכוש לעצמו קרקע כאמצעי ייצור, באה שנת היובל ומחייבת אותו להשיב את הקרקע לבעליה המקוריים ולהישאר חסר קרקע! קביעה זו לא נאמרה בקובץ חוקים המבקש לדחוק את רגליו של הגר, אלא באותה תורה המצווה על אהבתו, מזהירה מלהונות אותו ומחייבת שוב ושוב לדאוג למצבו הכלכלי והחברתי!

     גם בהלכות שמיטת קרקעות לא ניתן לראות סוג של "גן עדן סוציאליסטי", אפילו כאוטופיה שיש להתעלות אליה לעתים רחוקות. יש לשנת השמיטה דמיון יותר חזק לאותו "גיהינום קומוניסטי", נוסח ברית המועצות, שכשל וקרס כאשר לעובדים לא הייתה מוטיבציה לייצר. אמנם יש בשמיטה מידה של שוויון, אבל הכול סובלים מחסור – לא בשל חוסר רצון לייצר אלא בשל האיסור החל על העבודה החקלאית. אילו היה הקב"ה מעוניין להטעים אותנו טעם של חברה המתנהגת כקיבוץ גדול, היה מצווה להכפיל את מאמצי הייצור ולחלק את התוצרת לכולם בשווה. אולם הוא ציווה דווקא להימנע מעבודה חקלאית ולהפקיר את היבול לכל מי שיקדים לקחת ממנו. המנגנון של 'אוצר בית דין', המתואר בתוספתא, באמצעותו היו מחלקים את התוצרת לכל משפחה לפי מספר הנפשות בביתה, הוא תקנה מאוחרת שאינה מפורשת בתורה, ואף לא במשנה ובתלמוד.

המפתח: שמיטת כספים

המפתח להבנת הערכים החברתיים שאותם מבטאות מצוות השמיטה והיובל נמצא בשמיטת הכספים. לכאורה לפנינו מנגנון מובהק של צמצום פערים כלכליים. חובותיהם של העניים, שלוו מבעלי ההון, מופקעים; והרי לפנינו מנגנון של "תשלומי העברה" המופעל פעם בשבע שנים. אולם גם כאן, עיון בפרטי ההלכה מציב בפנינו תמונה אחרת. שמיטת הכספים אינה מפקיעה את החוב מכול וכול, ופעולתה היא אחרת לגמרי. תובנה זו עולה משתי המשניות האחרונות של מסכת שביעית. הראשונה שבהן דנה במי שהחזיר את החוב ביוזמתו לאחר השמיטה. כאן מצווה המלווה לומר: "משמט אני". אולם אם אמר לו הלווה "אף על פי כן"  ברצוני לשלם את הסכום שלוויתי – יקבל ממנו. המשנה לומדת את הדבר מן הפסוק בספר דברים (טו, ב): "וזה דבר השמיטה", שמשמעותו היא שההשמטה מתקיימת בעיקר ברמה ההצהרתית, על ידי דיבור, גם אם בפועל החוב נפרע. המשנה הבאה הולכת צעד נוסף ואומרת: "המחזיר חוב בשביעית – רוח חכמים נוחה ממנו". במילים אחרות, מן הראוי שהלווה ייתן למלווה את סכום ההלוואה למרות שזו נשמטה. אם אכן תכליתה של השמיטה היא ליצור "צדק חברתי" ולהקל על הלווה, מדוע הורו חכמים לשלם בכל זאת?

     שני נביאים מתבטאים כאן בסגנון אחד, אף שבנושאים אחרים ניתן לראות בהם בני פלוגתא חריפים: הרב קוק מכאן והרש"ר הירש מכאן. שניהם רואים בניצול של שמיטת הכספים בידי הלווה עוול מוסרי. כך כותב הרש"ר (דברים טו, ב):

המלווה, שהוא "בעל" זכות התביעה ועל ידי כך נעשה אדון ללווה, מוותר לתמיד על הפעלת הזכות הזאת. אולם הלווה נשאר חייב לו לתמיד מבחינה מוסרית...

אין זו מגמת התורה לפטור לווה בעל רכוש מן החובה המוסרית של פריעת חובו, והמלווה רשאי לצפות... שלא ינצל את הזכות שניתנה לו על ידי השמיטה... התורה דורשת מהמלווה שיכריז על שמיטה, אולם אין בכך כדי לפטור את הלווה מחובתו... לווה המסלק מרצונו את החוב שנשמט בשביעית פועל ברוח התורה...

הרב קוק כותב דברים דומים בעין איה למסכת שביעית (סי' יב):

ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגוע ברכוש רעהו... כי בעל נפש טהורה... לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו.

הוא מוסיף וכותב (סי' יד):

אין תכלית השמיטה של החוב מניעת הפירעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש...

ומתוך כך הוא מציג תפיסה חברתית-כלכלית רחבה יותר:

שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקניין כל אחד מבני אדם במה שהוא שלו.

אין מקום לתפיסה המכונה "צדק חברתי" או "צדק חלוקתי", המבקשת להפקיע את יגיע כפיו של העשיר לטובת העני. המשמעות של שמיטת הכספים נעוצה דווקא בהשלכות הנובעות מן ההיבט ההצהרתי שלה:

שעם הגבלת הקניין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החיסרון הבאים ממנו...

השמיטה לא באה לצמצם את הפערים הכלכליים, אלא ליצור יחס אחר אל הרכוש. את השינוי הזה מיטיב לבטא בעל "הכתב והקבלה" (דברים שם), כשהוא מסביר את המילים: "שמוט כל בעל משה ידו":

הוסיף מילת "יד", שמהוראתו הכוח והיכולת והממשלה ורשות... כי המלווה הוא כאדון הלווה וממשלתו עליו, ו"עבד לווה לאיש מלווה", ויש לו למלווה על הלווה שעבוד הגוף ושעבוד נכסיו. ורצה הכתוב שבשנת השמיטה יעזוב המלווה מן הלווה את כל שעבודיו; לא בלבד שאינו צריך לשלם חובו, אבל גם שעבוד גופו ושעבוד נכסיו יסורו ממנו לגמרי. לכן אמר "[ואת אשר יהיה לך את אחיך] תשמט ידך" כלומר תעזוב ותסיר ממשלת ידך ממנו...

שמיטת הכספים מבטלת את הכוחניות של התביעה, את השעבוד, את הנגישה של הלווה בידי המלווה, ובמקומה נותרת ציפייה מוסרית לכך שהלווה ייתן למלווה את מה שראוי לו לקבל.

     תודעה זו – הממוססת את הקשיחות של "זכות הקניין" – חוזרת ובאה לידי ביטוי גם ביובל. בעל הקרקע אינו יכול למכור את אדמתו לחלוטין. בעלותו עליה איננה "זכות" משפטית מלאה, אלא אחריות למען הדורות הבאים שיצאו ממנו. "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג).

מחובה למחויבות

ניתן להמשיג את השינוי התודעתי שמכוננת שמיטת הכספים באמצעות הבחנה לשונית בין שתי מילים: 'חובה' ו'מחויבות'. החובה היא חיצונית (=הטרונומית) ואילו המחויבות היא פנימית (=אוטונומית). אל החובה מתלווה כוח כפייה, ואילו המחויבות נובעת מן התודעה המוסרית החופשית. שמיטת הכספים הופכת את דמי ההלוואה מחובה למחויבות. על כך כותב הרש"ר הירש:

עם סיום כל תקופת שמיטה הופך כל חוב להתחייבות מוסרית גרידא; סילוק החוב נמסר לשיקול דעתו של מי שנתחייב בו, ועצם האימון שהתורה רוחשת לו תיתן לו תחושת התרוממות מוסרית, במקום שעד כה סבל החוב העיק עליו. פריעת החוב מרצונו החופשי תהיה לו עתה עניין של כבוד.

הרש"ר קושר את שמיטת הכספים לאותו ערך המובא בתורה ביחס לשנת היובל. "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה, י). ועל כן:

עלינו להתיר את כבלי החוב שדרכם להחניק לצמיתות את ההתפתחות החופשית של כוחות הפרנסה.

החירות שהשמיטה והיובל יוצרות איננה החופש הניתן לאדם לעשות ככל העולה על רוחו ואף לפגוע בזולתו. החירות הנוצרת כאן היא המפגש של האדם עם המרכיבים העמוקים ביותר של זהותו האישית (כאשר הוא שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו) ושל אישיותו המוסרית, וביכולתו לממש אותן ללא כפייה חיצונית.

     בכך ניתנת הבנה עמוקה יותר למילה "שמיטה". ה"שמיטה" איננה "שביתה" ואיננה "נתינה". השמיטה היא הרפיה של האחיזה. המלווה מרפה את אחיזתו המשעבדת בלווה. בעל הממון מרפה את אחיזתו בכספו. ובעל הקרקע, אשר בכל שנה מקיים "ושש שנים תזרע את ארצך (=שלך) ואספת את תבואתה", מקיים בשנה זו את הציווי "והשביעית תשמטנה (=את ארצך) ונטשתה ואכלו אביוני עמך". השביתה ממלאכת הקרקע והפקרת הפירות מבטאים את אותה הרפיה של האחיזה באדמה ובפירותיה. ההשמטה יוצרת ומבטאת שינוי תודעתי עמוק. האדם לא רואה את עצמו כבעל "זכות קניין" במשמעותה המשפטית הקשוחה, אלא כמי שנושא בזיקה מוסרית בלבד כלפי רכושו, ומתוך כך הוא נמנע מלנגוש ומלתבוע את מי שמחזיק בו. אם מה שרכשתי אינו "שלי" במלוא מובן המילה, נפתח הפתח לאפשר לאחי ליהנות ממנו. הלווה משיב באותה מטבע. גם הוא לא מופעל על ידי "שיח זכויות" נוקשה התובע ממנו לכבד את זכות הקניין של המלווה, אלא בוחר לפעול מתוך תודעה מוסרית המכבדת את יגיע כפיו של מי שעשה לו טובה. שפת השיח משתנה, כך שהדיבור על כסף ורכוש נעשה רך ואנושי. לא חובה מול זכות עומדות לפנינו בשיח כוחני ומנוכר של צדק משפטי, אלא מחויבות מול נדיבות לב בין שני אנשים שיש ביניהם יחסי אמון ונאמנות. אנו רגילים לקרוא לזה "שיח הראויות": הלווה ראוי לקיום בכבוד והמלווה ראוי ליהנות מפרי עמלו.

ההבנה שעיקרה של השמיטה הוא שינוי התודעה של האדם מתחברת לתובנה נוספת. אף שפרשות השמיטה והיובל עוסקות במצב בו עם ישראל חי כעם חופשי בארצו, אין בהן שום אזכור של הממלכה. הפקרת היבול ושמיטת החובות, השבת הקרקעות ושחרור העבדים לא נעשות מכוחה כפייה שלטונית כדוגמת תשלומי הביטוח הלאומי. הן מתקיימות מכוחו של אדם בן חורין המקיים את מצוות ה' מתוך בחירה חופשית מלאה ותודעה רוחנית ומוסרית עמוקה.

ערך האחווה

הרש"ר הירש (שם) מדגיש היבט אחר, שאף הרב קוק רמז לו. המילה החוזרת על עצמה שוב ושוב בפרשות השמיטה בתורה, בפרשת בהר ובפרשת ראה היא המילה 'אח' או 'רֵע'. "לא יגוש את רעהו ואת אחיו... ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך". תודעת האחווה לא תניע רק את המלווה לשמוט את החוב, אלא גם את הלווה לנהוג בהגינות כלפי מי שעשה לו טובה והלווה לו מכספו בשעת דחקו. וכך הוא כותב:

רעיון זה מחייב את כולנו לשבו להיות "רֵעים ואחים" זה לזה; והואיל וכולנו רֵעים, חובה על כל אחד לתת דעתו לפריחת האושר של רעהו... תואר ה"רֵעַ" אומר לתובע ולנתבע מה התורה מצפה מהם, כי ה' הוא אב לכולם ורצונו שיפעלו ברוח זו כדי שיראה אותם כבניו, כאחים בבית המונהג על ידיו.

האחווה היא המניע העמוק של מתן ההלוואה, של הוויתור על הריבית, של ההלכות המגבילות את הנושה בכל השנים, של שמיטת החוב בשמיטה ושל החלטת הלווה לתת למלווה את דמי ההלוואה למרות הכול.

סוף דבר

אם נבקש לסכם את דברינו, נזכיר את שלושת הדגלים שהניפה המהפכה הצרפתית: "חירות, שוויון ואחווה". אף שבמבט ראשון היה נראה שמצוות השמיטה והיובל באות לקדם את השוויון, מתברר שהן באות לקדם דווקא את שני הערכים האחרים: האחווה והחירות. צירופן של שתי מילים אלו הוא היוצר את המילה העברית המודרנית: "אחריות". עליהן מתבססת האחריות החברתית של כל אדם לדאוג לזולתו.

 

*   הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.