תאריך: 23.04.23
מהקו האחרון שהגדוד תפס בגזרת ג'נין אני זוכר בעיקר את הצחוק של בת אל גבאי מהשלישות. כל היום היא הייתה יושבת במשרד של מוּסַבִּי עם פחית קולה, טורטית והרבה מסמכים. אחרי עשר בלילה כשהגנרטור שליד המטבח היה שותק, היה אפשר לשמוע את הצחוק המתגלגל של בת אל גבאי עד עמדת השמירה שליד הבונקר. כל הקצינים והחילים של פלוגת המפקדה אהבו לספר בדיחות לבת אל גבאי, ובת אל גבאי הייתה צוחקת מכולן.
אשכנזי המ"פ שהיה מבלה איתה עד השעות הקטנות של הלילה על שולחן קק"ל בודד שעמד בקצה המחנה התחתן בסוף אותו קיץ עם מיה, החברה שלו מהקיבוץ. בודהא (בודנהיימר) הקמ"ן שתמיד היה לוקח אותה באפטרים לאיזה בר או למועדון השתחרר בספטמבר ונסע ללמוד רפואה בלונדון. ולסִילְבְס מהקשר שהיה מגיע להצחיק אותה במשרד לפני ארוחת צהרים נמאס יום אחד, ומאז הוא היה הולך להצחיק את נטע, הפקידה של טרבלסי.
באזרחות ,בעיקר באוניברסיטה, פגשתי תודעה אחרת. תודעה ש"נלחמת" בניצול. המגמות הפמיניסטיות שהניעו אותה הפכו את הניצול לפריווילגיה משותפת של שני המינים.
לי הבדיחות הגסות שהחבר'ה היו מריצים על בת אל גבאי במחסום היו עושות רע, ובשורת השחרור המיני שריחפה בחלל הקמפוס גרמה לי להרגיש אבוד. לימים קיבלתי הד לאותן תחושות מפסקה אחת של הרב קוק. בספר אורות הוא כותב שהאמון המשפחתי, האמון שבין איש לאשתו, שבין אבא לאימא הוא הבסיס לאמון שלנו ביקום כולו ולתחושת השייכות הטבעית שלנו אליו. שהמעילה בו זורעת טראומה שקטה במקומות הכי עמוקים שלנו והופכת אותנו לבודדים.
שנים אחר כך, מעיניים של איש לאישה כבר ידעתי לומר שבלי אינטימיות אין אינטימיות. בלי צניעות ובלי בלעדיות. שבלי נאמנות אין ידידות. ושבלי כל אלו אותו מרווח עדין שבין אישה לאיש ,שכל כך הייתי צמא לו - לא יכול להתקיים.
ניר לוין, ירושלים
(סיפור אמיתי, השמות בדויים)